ע"פ 482/85

תקציר

הכרעת הדין המדוברת נוגעת לשני נאשמים שהורשעו בקשירת קשר לביצוע פשע ושיבוש הליכי משפט באמצעות ניסיון לפברק אליבי ושידול לעדות שקר. הנאשמים ערערו על ההחלטה, אך בית המשפט העליון דחה את ערעורם. בית המשפט אישר את גישתו של בית משפט קמא לבחון את מכלול הנסיבות והעדויות שהוצגו, לרבות אלה של הנאשמים, מבלי לתייג אותן במפורש כמדהימות. השימוש בכינויי גנאי היה מיותר כאשר תוכן הדברים הבהיר אילו גרסאות קיבל בית המשפט. באשר להודעה שמסר עד התביעה, הסכים בית המשפט כי היא קבילה שכן הוגשה ללא הגבלה ותוכנה נשקל כראוי. זאת ועוד, בצדק הגיע בית משפט קמא למסקנה כי התנהגותם המאיימת של הנאשמים כלפי המתלונן מצדיקה את התחשבות בהודעתו, שכן היא נופלת תחת הוראות סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. הנסיבות הצביעו על כך שהנאשמים נקטו באמצעים פסולים כדי להניא את המתלונן מלהעיד, והביאו לעזיבתו את הארץ. גם בית המשפט העליון הסכים עם העונש שהוטל על הנאשמים, וקבע כי הוא סביר ומידתי. המשנה לנשיאה בן-פורת הציגה חוות דעת מסכמת, והדגישה כי ככלל יש להתייחס בזהירות לאמירות מחוץ לכותלי בית המשפט, אך במקרה זה הן נשקלו כראוי על פי הוראות הדין הרלוונטיות. חוות דעתו המקיפה של השופט בן-דרור, שאליה הסכימו השופטים בן-פורת ואלון, דחתה למעשה את ערעורי הנאשמים הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.