בר"ע 182/04

תקציר

מדובר בסכסוך כספי בין עותר למשיב. המשיב תבע את העותר בשנת 1988 וזכה בתביעה בדצמבר 1991, כאשר בית המשפט הורה לעותר לשלם למשיב 29,090 ₪ בתוספת ריבית בשיעור של 3.5% לחודש מיום הגשת התביעה (2.12.88) ועד לתשלום מלוא החוב. העותר סבר כי חויבו ביתר ופנה ללשכת ההוצאה לפועל לקבלת תסקיר לפי סעיף 20 לחוק ההוצאה לפועל. העותר טען כי על ראש ההוצאה לפועל להורות למשיב להשיב את הסכומים שנגבו ביתר. עם זאת, יו"ר ההוצאה לפועל קבע כי אין באפשרותם להתערב בשיעור הריבית שנקבע בפסק הדין, אך המליץ להבהיר את המועד שממנו תתחיל להצטבר ריבית. לאחר מכן הגיש העותר בקשת רשות ערעור על החלטה זו, שנדחתה על ידי בית המשפט, שכן פסק הדין טרם בוצע במלואו. בעקבות זאת הסכימו הצדדים להסמיך את מנהל ההוצאה לפועל לקבוע את סכום ההחזר, שנקבע בהמשך על 64,000 ₪. לאחר מכן ערער העותר על החלטה זו, בטענה כי יש לבטל את החלטתו הראשונית של מנהל ההוצאה לפועל, ובכך לבטל את ההחלטה השנייה. בית המשפט דחה את טענות העותר, בקובעו כי ראש ההוצאה לפועל מחויב ליישם את פסק הדין כפי שהוא ויכול להתערב רק בנסיבות חריגות, שאינן קיימות במקרה זה. זאת ועוד, הסכמת העותר להכרעה בפסק הדין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט הגבילה את היקף ההתערבות. בית המשפט הדגיש כי סעדו של העותר הוא בערעור על פסק הדין עצמו, ולא בהליכי הוצאה לפועל, וכי פסק הדין אינו בטל, חרף טעות פוטנציאלית. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ובית המשפט הורה כי לא ייפסקו הוצאות למי מהצדדים.