ע"פ 5569/12

תקציר

פסק הדין, שנכתב על ידי השופט א' שוהם, מפרט את השיקולים המשפטיים הנוגעים ליסודות עבירת הסחיטה באיומים כאמור בסעיף 428 לחוק העונשין, ואת מידת התערבותה של ערכאת הערעור במהימנותו ובבירורו העובדתי של בית משפט קמא. לאחר מכן היא מתעמקת בפרטי המקרה הנדון, ומנתחת בדקדקנות את הסתירות וחוסר העקביות בעדויות המתלונן ואביו בנוגע לשני אירועים נפרדים. באשר לאירוע הראשון, שעניינו איומים לכאורה שהשמיע המערער לאחר גילוי גניבה במחסן עליו שמר, מוצא השופט שהם סתירות מהותיות בגרסאות האירועים שהציגו המתלונן ואביו. סתירות אלה, הנוגעות לטיבם של האיומים ולעיתויים, מביאות את השופט לפקפק בתוקפה של הרשעתו של המערער על ידי בית משפט קמא. יתרה מכך, השופט מציין כי אביה של המתלוננת, שלא נכח בעת האיומים הנטענים, לא אימת את עדותה של המתלוננת בנוגע לתוכן האיומים. השופט שהם מגיע למסקנה כי התביעה לא הוכיחה די הצורך את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, ביחס לאירוע הראשון. בעברו לאירוע השני, שעניינו סירובו של המערער להפסיק את עבודתו למרות צו של המתלונן, מציין השופט שהם כי ההרשעה נשענת בעיקרה על חילופי הדברים בין המערער למתלונן. עם זאת, השופט מדגיש ראיות שאינן שנויות במחלוקת לפיהן אביה של המתלוננת המשיך לשלם את שכרו של המערער מראש, גם לאחר האיומים הנטענים. פעולה זו סותרת את טענת המתלונן כי נאלץ לשכור את שירותיו של המערער בשל האיומים. זאת ועוד, השופט מצביע על עדויות המצביעות על כך שלאב ולבנו היו עמדות שונות בנוגע לפיטוריו של המערער, כאשר האב בחר לעכב אותו מסיבות שונות. פער זה מערער את אמינות טענת המתלונן כי היה עליו להמשיך להעסיק את המערער. השופט שוהם מגיע אפוא למסקנה כי קיים ספק סביר בדבר אשמתו של המערער גם באירוע השני. נוכח ספקות סבירים אלה, קובע השופט שהם כי יש לזכות את המערער משני האישומים של סחיטה באיומים. השופטים ש' ג'ובראן וא' חיות מסכימים עם התוצאה ומדגישים כי הראיות שהוצגו אינן מבססות את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. משכך, פסק הדין מזכה את המערער מהעבירות המיוחסות לו.