בר"ע 2905/00

תקציר

בפסק הדין סוקר בית המשפט מקרה של סכסוך בין מתווך דירה (המבקש) לבין בעל נכס (המשיב) על תשלום דמי תיווך. המתווך, שהיה לו הסכם בלעדיות למכירת דירת המשיב, טען לעמלה למרות שהמכירה נעשתה באופן עצמאי על ידי המשיב לשכן, תוך עקיפת שירותיו של המתווך. בית המשפט בחן סעיפים שונים בהסכם, ובראשם סעיפים 3א ו-3ב, ומצא אותם בטלים בשל סתירתם לסעיף 14(3) לחוק מתווכי מקרקעין. חוק זה קובע כי מתווך חייב להיות "הגורם היעיל" במכירה כדי להרוויח עמלה, מה שלא היה המקרה כאן שכן המשיב מכר את הדירה ישירות. בית המשפט הדגיש כי החוק משמש אמצעי להגנת הצרכן, שנועד לאזן את פערי הכוחות המובנים בין מתווכים למוכרים. יתר על כן, הוא הדגיש כי סעיפי חוזה המנסים לעקוף חוק זה הם מפלים ואינם יכולים לקבוע הגנות סטטוטוריות אלא אם כן הותר זאת במפורש. למרות מאמציו והוצאותיו של המתווך בפרסום הנכס, בית המשפט לא מצא עילה משפטית לפסוק את דמי התיווך, שכן המתווך לא היה המתווך היעיל במכירה הסופית. בנוסף, בית המשפט דחה טענות הנוגעות לסעיף הבלעדיות, שכן הוא רק מנע שכירת מתווכים אחרים, ולא מכירה עצמאית. משכך, נדחתה בקשת הערר של המתווך, ונפסק למשיב הוצאות בגין הסכסוך המשפטי.