עת"מ 2540-11-21

תקציר

החלטת בית המשפט סובבת סביב שלוש שאלות מרכזיות. הראשונה נוגעת לדחיית עתירה בשל שיהוי בהגשה, שלדעת השופט אינה מבוססת, שכן העתירה, שהוגשה בנובמבר 2021, עניינה הליך גבייה שהחל בסוף שנת 2020. לפיכך, אין שיהוי ואין לדחות את העתירה על הסף. השאלה השנייה נוגעת לחבותו של העותר לחובות חדשים ולמועד הפסקת החזקתו בנכס. השופט קובע כי העותר לא הביא ראיות מספיקות כדי להוכיח כי חדל להחזיק בנכס בשנת 2009, ואף לא הוכיח כי הודיע על כך לעירייה בשלב כלשהו. עם זאת, לעירייה נזקפת הודעה ששלחו בעלי הנכסים בשנת 2011. לפיכך, העותרת אחראית לחובות שנצברו עד פברואר 2011. השאלה השלישית והעיקרית נוגעת ליכולתה של העירייה לנקוט בהליכי גבייה בגין חובות אלה. השופטת מציינת כי הליכי הגבייה המנהליים כפופים לחוק ההתיישנות הכללי ולעקרונות השיהוי. במקרה זה, תקופת ההתיישנות בת שבע השנים מתאפסת עם כל דרישת תשלום שנשלחת על ידי העירייה, מה שהופך את הטלת השעבוד לשנת 2020 במועד ובתוך תקופת ההתיישנות. עם זאת, השופט מגיע למסקנה כי העירייה התמהמהה באופן בלתי סביר בגביית החובות, במיוחד בהתחשב בכך שפעולות הגבייה שננקטו הוגבלו לדרישות חוזרות ונשנות ולא התקדמו במעלה "סולם האכיפה". שיהוי זה, יחד עם התנהלות העירייה ב"עמעום" החובות החדשים לאורך השנים, גובר על האינטרס הציבורי בגביית חובות ועל כל טענה לחוסר תום לב של העותר. לפיכך, העתירה לגופה, והעירייה מנועה מלגבות את החובות שנצברו בין השנים 2009 ל-2011. כמו כן, עליה להסיר את השעבוד על דירת העותר בתוך 30 יום. למרות ניצחונו של העותר, השופט אינו פוסק הוצאות משלושה טעמים: העותר לא פרע את החוב, מסמכים חיוניים הושמטו מהעתירה, והעותר טען כי לא קיבל דרישות תשלום למרות ראיות סותרות.