תלה"מ 27212-04-20

תקציר

פסק דין זה מכסה שלוש תביעות הקשורות לדירת מגורים. התביעה הראשונה, שהוגשה על ידי האישה, מבקשת לפרק את השיתוף הרכושי עם בעלה לשעבר בנוגע לדירה, שכן היא מושכרת כיום ואינה משמשת למגוריהם לאחר הגירושין. התביעה השנייה, שהוגשה אף היא על ידי האישה, תובעת מהבעל דמי שימוש הולמים עבור התקופה בה החזיק לכאורה בדירה באופן בלעדי. התביעה השלישית, שהוגשה על ידי הורי הבעל והבעל עצמו, מבקשת פסק דין הצהרתי לפיו ההורים הם הבעלים החוקיים של הדירה, או לחילופין, כי הדירה ניתנה במתנה לבני הזוג אך ניתן לחזור בה בשל יחסה המחפיר של האישה להורים. פסק הדין פותח בפירוט הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים, הכוללים גירושין של בני הזוג, מאבקי משמורת ותביעות מזונות, וכן הסכם גירושין שנוי במחלוקת. הסוגיה המרכזית סובבת סביב רכישת דירת המגורים, כאשר שאלת המפתח היא האם הדירה נרכשה על ידי בני הזוג בסיוע כלכלי של ההורים, או שמא היא נועדה תמיד להיות בבעלות ההורים עצמם. בית המשפט בוחן בהרחבה את הראיות והעדויות שהוצגו, תוך התמקדות בהסכם הרכישה, בדרכי המימון ובהתנהלות הצדדים המעורבים. נקבע כי בני הזוג חתמו על הסכם הרכישה ורשמו הערת אזהרה בדבר זכויות המוכר, בעוד ההורים מימנו את הרכישה. בית המשפט מוצא את טענות ההורים והבעל כי הדירה נרכשה לכאורה על ידי בני הזוג כבלתי משכנעות, בהתבסס על סתירות בעדויותיהם, אי הצגת ראיות ועדים רלוונטיים והאופי המעורפל של טיעוני המיסוי שלהם. באשר לטענה לביטול המתנה בשל התנהגותה של האישה, קובע בית המשפט כי הכספים שנתנו ההורים לבני הזוג היוו מתנה גמורה לפי חוק המתנות, ומשכך לא ניתן לחזור בהם. בית המשפט מדגיש את התוצאה המצערת עבור ההורים, אשר תרמו בנדיבות לרכישה, אך הוא מגיע למסקנה כי לא ניתן לשנות את תוצאות המתנה שלהם עקב פירוק בלתי צפוי של נישואי בני הזוג. אשר על כן, התביעה לפסק דין הצהרתי נדחית, ונקבע כי הדירה שייכת לבני הזוג בחלקים שווים. התביעה לפירוק השיתוף מתקבלת, ובני הזוג מצווים למכור את הדירה לצד שלישי. עם זאת, התביעה לדמי שימוש הולמים נדחית בשל חוסר ראיות ויריבות. כל צד אחראי להוצאות המשפטיות שלו.