סע"ש 16028-11-14

תקציר

התובע, עובד הנתבעת, תבע את האחרון להטבות תעסוקה שונות. היא עבדה אצל הנאשם פעמיים, עם הפסקה בין לבין. התובעת טענה כי יש לראות את ההפסקה כחופשה ללא תשלום, ולכן יש לספור את שתי התקופות כאחת. עם זאת, בית הדין חלק על כך, וציין סתירות בעדותו של התובע ובראיות הנתבעת כי יחסי העבודה נותקו בתום התקופה הראשונה. המחלוקת העיקרית נגעה לשכר, ובפרט האם יש לראות בתשר שקיבלה התובעת חלק משכרה. בית הדין קבע כי עליהם לקבל, כיוון שלמסעדה הייתה דרך שיטתית לרשום תשר, לחלק אותם בפיקוח המעסיק, ולוודא שהם מגיעים לפחות לשכר מינימום. מאחר שהתשרים לא באו לידי ביטוי מלא בתלושי השכר של התובעת, ולא שימשו לחישוב זכויותיה, קבע בית המשפט כי יש לראותם כשכרה. זכויותיה של התובעת חושבו אפוא על בסיס שכר יומי ממוצע של 245 ₪. בית המשפט פסק גם בתביעות שונות אחרות הנוגעות לפדיון חופשות, הפקדות לקרנות פנסיה, החזר הוצאות נסיעה ופיצוי בגין אי מסירת הודעה מוקדמת לתובע על תנאי העסקתו. התובעת הייתה זכאית ל-1,808 ₪ עבור פדיון חופשה, 784 ₪ עבור הוצאות נסיעה, 2,000 ₪ בגין אי הודעה על תנאי העבודה ו-184 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה. נדחו תביעותיו הנוספות של התובעת לשכר שעתי, ניכוי שכר שלא כדין, פיצויי פיטורים, פיצויי הודעה מוקדמת ופיצויי שמיעה פגומים, וכך גם תביעתה הנגדית של הנתבעת כנגד התובעת. הנתבע חויב לשלם לתובע את הסכומים הנזכרים לעיל, בתוספת ריבית, ושני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם.