ע"א 597/72

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. המקרה המקורי עסק בסכסוך בין משכיר לשוכר על אי תשלום דמי שכירות והסכם בסופו של דבר להסדרת החוב. השוכר לא עמד בתשלומים כפי שנקבע בהסדר הפשרה והמשכיר ביקש לפנותו. עם זאת, בית המשפט המחוזי פסק לטובת השוכר, בקובעו כי מתנאי הסדר הפשרה משתמע כי ביצוע ההסכם יידחה אם השוכר ימצא עצמו במצב של "כהונת שר". בית המשפט העליון, בדעת רוב, אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אך מטעמים שונים. דעת הרוב קבעה כי אף שהסדר הפשרה אינו כולל תנאי מכללא כנטען, לבית המשפט יש סמכות להעניק סעד לצד שהחמיץ מועד שנקבע בפסק דין בהתקיים תנאים מסוימים. באופן ספציפי, הם קבעו כי השיהוי חייב לנבוע מנסיבות שאינן בשליטת הצד העבריין ומתן סעד ימנע עוול. סמכות זו צריכה להיות מופעלת רק בנסיבות חריגות, במיוחד כאשר מדובר בפסקי דין מוסכמים. במקרה הנוכחי, דעת הרוב קבעה כי אי התשלום של השוכר נבע מאשפוזו ושיתוק, נסיבות שאינן בשליטתו. יתר על כן, הם סברו כי אין זה צודק לאפשר את הפינוי בנסיבות אלה. לפיכך, החליט הרוב שלא להסיק תנאי מכללא לתוך הסדר הפשרה, אלא להעניק סעד לדייר ובכך למנוע את הפינוי. השופט מני, שכתב חוות דעת חולקת, סבר כי אכן יש לפרש את הסדר הפשרה ככולל תנאי מכללא לפיו תינתן לשוכר ארכת זמן במקרה של אי יכולתו לשלם בשל נסיבות שאינן בשליטתו. פסק הדין משמעותי שכן הוא מתווה את הפרמטרים להסקת תנאים מכללא בהסכמים ואת סמכותם של בתי המשפט להעניק סעד במקרים של החמצת מועדים המפורטים בפסקי דין, תוך הדגשת הצורך למנוע עוול.