ע"פ 4800/11

תקציר

השאלה המרכזית במקרה זה היא האם ניתן היה להרשיע את המערערים, איימן ופאיז, כמסייעים לפשעים שביצע פאיז. בפסק דינו של בית משפט קמא נקבע כי לא הוכחה הסכמה מוקדמת בין המערערים לביצוע העבירות וכי אמו של איימן לא ידעה על כוונתו של פאיז לירות לעבר המתלוננים טרם כניסתם לרכב. עם זאת, בית המשפט קבע כי נוכחותו של איימן במהלך הירי לא הייתה מקרית, דבר המעיד על הסכמתו שבשתיקה. אולם בדיון בהכרעת הדין מוסבר כי אין די בממצאים אלה כדי להרשיע את איימן כמסייע. על פי החוק, סיוע וסיוע היא עבירה עצמאית המורכבת מיסודות עובדתיים ונפשיים כאחד. היסוד העובדתי מחייב מעשה המאפשר או מאפשר את ביצוע העבירה העיקרית, והמעשה צריך להיות מכוון כלפי העבירה. היסוד הנפשי כולל מודעות לאופי ההתנהגות והכוונה לסייע. לעיתים, הנוכחות בזירת הפשע מעידה על שיתוף פעולה, אך במקרה זה הראיות אינן מלמדות כי נוכחותו של איימן לא הייתה מקרית. הכרעת הדין גם תוהה אם איימן יכול היה לגבש את המודעות הנדרשת להרשעה, במיוחד לאור קצב האירועים המהיר. בסופו של דבר, נקבע כי לא ניתן להוכיח מעבר לספק סביר את היסוד הנפשי הדרוש להרשעתו של איימן כסייען, ויש לזכות אותו. באשר לערעורו של פאיז על חומרת עונשו, בית המשפט מחליט לדחות אותו. פאיז הורשע בשורה של עבירות חמורות, בהן סיכון חיים בנתיב תנועה וירי באזור מגורים, תוך סיכון חיי אדם ברור. בית המשפט מכיר בנסיבותיו האישיות הקשות של פאיז, אך מתחשב בעברו הפלילי האלים ובהיעדר פחד מהחוק. כמו כן, אין זה סביר שהנסיבות שהובילו למעשיו השתנו. לפיכך, עונש מאסר ממושך מוצדק, וערכאת הערעור לא תתערב בהחלטת בית משפט קמא. השופט ס' ג'ובראן והשופט ח' מלצר מסכימים עם הכרעת הדין.