ו"ע 49026-07-17

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב מיסוי נאמנויות והאם רכישת נכסי מקרקעין על ידי נאמן מהווה אירוע מס על פי הדין הישראלי. התובעים, שהם נאמני נאמנות, טוענים כי אין לראות בהעברת מקרקעין לנאמנות מכירה ולכן אין לחייבה במס רווחי הון או במס רכישה. לטענתם, כוונת המחוקק בחקיקת פקודת מס הכנסה הייתה ליצור הרמוניה בין חוקי המס השונים ולהימנע מיצירת הוראות שונות לגבי נכסים שהם זכויות במקרקעין. מנגד, טוען המשיב, שהוא פקיד השומה של רשות המסים, כי חוק מיסוי מקרקעין יוצר "הסדר שלילי", המחריג במכוון העברת מקרקעין לנאמנות מהוראותיו. בית המשפט, המיוצג על ידי ועדה בת שלושה חברים - רו"ח צבי פרידמן; מגן אלטוביה, כבוד השופט; ורו"ח מיכה לזר - לאחר ניתוח המסגרת הנורמטיבית, ההיסטוריה החקיקתית וחוות הדעת המלומדות, מגיע למסקנה כי שתיקת המחוקק ביחס לחוק מיסוי מקרקעין אינה מהווה "הסדר שלילי". במקום זאת, מדובר ב"לאקונה" או במחדל שיש לטפל בו. הוועדה קובעת כי רכישת נכסי מקרקעין על ידי נאמן לא תיחשב כ"מכירה" לצורך מס רווחי הון או מס רכישה. הם מבססים החלטה זו על עקרון ניטרליות המס, השואף להרמוניה בין חוקי המס, ועל ההיגיון של התייחסות שווה לכל נכסי ההון, כולל נדל"ן. כמו כן, בית המשפט מוצא כי תכליתו של פרק הנאמנויות בפקודת מס הכנסה היא לראות את הרכישה לנאמן ככזו שאינה מכירה, והנכסים נחשבים כשייכים ליוצר הנאמנות. פרשנות זו נתמכת בלשון החוק, בפסיקה ובעקרון ההרמוניה החקיקתית. דברי הסבר ופרוטוקולים של דיונים בוועדת הכספים של הכנסת הקשורים לפקודת מס הכנסה מוזכרים אף הם לתמיכה במסקנה זו. בית המשפט דן גם בהשלכות של נאמנויות מסוגים שונים ובתפקידו של המגן בקביעת אירוע המס. בסופו של דבר, הערעור מתקבל, כלומר העברת מקרקעין לנאמנות במקרה זה לא תמוסה כמכירה. בית המשפט מציע כי על המחוקק להסדיר עניין זה באופן מפורש כדי להימנע מתכנוני מס אגרסיביים. ההחלטה מתקבלת לטובת התובעים, וכל צד אחראי להוצאותיו המשפטיות.