סע"ש 44776-05-20

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב מחלוקת משפטית הנוגעת לטיב יחסי העבודה בין התובע, שעבד כנהג משאית, לבין הנתבעת, חברה בבעלות טומי פרקש. התובע טען כי הועסק על ידי הנתבעת כשכיר, ואילו הנתבע טען כי התובע היה עצמאי וניהל עסק משלו להובלות. בית המשפט בחן את הראיות והעדויות שהציגו הצדדים, תוך התמקדות ב"מבחן המעורב" שנקבע בפסיקה לקביעת קיומם של יחסי עובד מעביד. מבחן זה בוחן שני היבטים עיקריים: ההיבט החיובי מתייחס לשילובו של העובד בעסקי המעסיק, וההיבט השלילי בוחן האם לעובד יש עסק עצמאי משלו. באשר לפן החיובי, מצא בית המשפט כי עבודות ההובלה של התובעת לא השתלבו בעסקי הנתבעת ולא היוו חלק מהותי מהם. ליבת עיסוקה של הנתבעת הייתה שיפוץ רהיטים ישנים, ושירותי ההובלה שסיפקה התובעת לא היוו חלק מרכזי בפעילותה. בנוסף, התובע עבד עם לקוחותיו וניהל את עסקיו באופן עצמאי, כאשר הנתבע שימש רק כמתווך להעברת כספים לרשויות המס. ההיבט השלילי של הבדיקה בוחן האם לעובד יש עסק עצמאי. בית המשפט הגיע למסקנה כי לתובע אכן היה עסק עצמאי להובלות, שכן עיקר עבודתו הייתה כרוכה בהסעת לקוחותיו, והוא ניהל עסק זה הן לפני תקופת ההעסקה הנטענת אצל הנתבעת והן לאחריה. בית המשפט שקל גם מבחני עזר נוספים, לרבות אספקת כלים ופיקוח, הצגת הקשר מול הרשויות והבנת הצדדים את ההתקשרות. מהראיות עולה כי התובעת לא קיבלה כל תמיכה מזכירות או פיקוח מהנתבעת ופעלה באופן עצמאי. נמצא כי הנפקת תלושי השכר הייתה פורמלית גרידא, שככל הנראה נעשתה כדי לסייע לתובע בענייני מס, ולא שיקפה יחסי עבודה אמיתיים. ככלל, קבע בית הדין כי למרות הנפקת תלושי השכר, התובע לא היה עובד הנתבעת אלא עצמאי. לפיכך נדחתה התביעה לדמי עבודה, לרבות פיצויי תקופת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים וקצבאות אחרות. גם התביעה שכנגד שהגיש הנתבע נדחתה, והתובע חויב לשלם הוצאות בסך 12,000 ₪ לנתבעת.