ע"מ 1292/07

תקציר

התיק נסוב סביב בקשתו של המערער לקבל זיכוי בגין מיסי מדינה ששולמו במדינת אורגון בארה"ב כנגד חבותו במס בישראל. המערער, תושב ישראל, עבד באורגון אצל מעסיק ישראלי וחויב במס הן בישראל והן באורגון. הסוגיה המרכזית הייתה האם ההגדרה של "מס חוץ" בדיני המס בישראל לפני שנת 2003 כללה מס מדינה, ולכן ניתן לזקוף אותו כנגד מס ישראלי. המשיב טען כי לשונו הברורה של החוק אינה כוללת מסי מדינה, ואילו המערערת טענה כי מטרת החוק היא למנוע כפל מס, ולכן יש לכלול מיסי מדינה. השופט פתח וציין כי כללי פרשנות דיני המס אינם נבדלים מכללי פרשנות כלליים, הנשענים על תכלית החוק תוך שהם מוגבלים על ידי לשונו. במקרה זה, הסעיף הרלוונטי בחוק הגדיר מסים זרים ככאלה "המשולמים במדינה הדדית ועל פי ההסכם". השופט הסכים עם המשיב כי לשון זו ברורה ואינה כוללת מיסי מדינה, שכן האמנה בין ישראל לארה"ב לא הזכירה אותם. פירוש החוק בהתאם לבקשת המערערת יחייב שינוי המשמעות של "על פי ההסכם" למשמעות הפוכה ממשמעותו הרגילה, שאינה גישה פרשנית תקפה. זאת ועוד, בחינת מארג החקיקה כולו העלתה כי המחוקק הישראלי התכוון להעניק זיכויי מס רק בגין מסים המוזכרים במפורש באמנות המס. השופט התייחס גם לטענותיו החלופיות של המערערת, שהסתמכו על סעיפים אחרים בדיני המס, ומצא אותן בלתי משכנעות. סעיפים 200 ו-202 לפקודה, למשל, קשרו במפורש בין זיכויי מס לבין הוראות אמנות מס. השופט ציין כי בעוד שפרשנותו של המערער מפתה מבחינת מדיניות, היא אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק. השופט עבר לדון בבקשת המערער לנכות מיסי מדינה כהוצאה הכרוכה ביצירת הכנסה. המשיב טען כי מס הכנסה מוטל על הכנסה שכבר הופקה, ולכן לא ניתן לראות בה הוצאה בייצור הכנסה. השופט התווה מבחן בן שני חלקים כדי לקבוע אם ניתן לנכות הוצאה: (1) ההוצאה צריכה להיות בלתי אפשרית או בלתי סבירה ללא הפקת הכנסה, ו-(2) הנישום לא היה מוציא את ההוצאה אלמלא הייתה הכנסה. השופט קבע כי אופי תשלומי מס הכנסה אינו מאפשר לנישום לעבור את המשוכה הראשונה. בעוד שייתכן שיש קשר בין תשלום המסים ליצירת הכנסה, חלק מתשלום המס שימש לקידום מטרות אחרות מלבד מתן אפשרות ליצירת הכנסה, כגון חלוקה מחדש של העושר. משכך, לא היה קשר ישיר בין ההוצאה כולה לבין ההכנסות שנוצרו. עוד ציין השופט כי אופייה הכופה של החובה החוקית לשלם מסים אינו יכול להיות הגורם הקובע היחיד בסיווג ההוצאה. לפיכך קבע השופט כי לא ניתן לנכות את מס המדינה כהוצאה בייצור הכנסה. בסיכומו של דבר, דחה השופט את הערעור והורה למערערת לכסות את הוצאות המשיב, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪, בהתחשב בהסדר פרוצדורלי קודם בין הצדדים.