ע"א 741/10

תקציר

במקרה דנן, הן המערערת והן המשיב ערערו על היבטים שונים של פסק דינו של בית משפט קמא בעניין אחריות ונזקים. המערערת טענה כנגד ניכויים בגין אשם תורם, וטענה כי אובדן כושר ההשתכרות צריך להיות 100% וכי הפיצוי בגין כאב וסבל צריך להיות גבוה יותר. הם גם חלקו על חישוב הוצאות הניידות. מנגד, המשיב טען כי אין להטיל עליהם כל אחריות, דבר המצביע על כך שהמערער יכול היה להתחזות לסימפטומים ללא ראיות פסיכיאטריות, וטען בדבר פוטנציאל השתכרותו ויכולתו של המערער לעבוד. ערכאת הערעור חזרה על יכולתה המוגבלת להתערב, והדגישה כי התערבות מתרחשת רק אם נפלה טעות בולטת או חוסר פרופורציה בפיצוי שנפסק, בעקבות תקדימים משפטיים מבוססים. לאחר עיון בתיק, לא מצאה ערכאת הערעור עילה להתערב בפסק דינו הכולל של בית משפט קמא. תוך שהוא מציין חריגות קלות בחלק מרכיבי הנזק – קרי, רכיבי הניידות ורכיבי הסיוע של צד ג' – הגיע בית המשפט למסקנה כי אין בהן כדי להצדיק שינוי של סך הפיצויים שנפסקו. בסופו של דבר, דחתה ערכאת הערעור את שני הערעורים, הותירה את החלטת בית המשפט קמא על כנה וקבעה כי על כל צד לשאת בהוצאותיו.