עמ"ש 64961-06-20

תקציר

עניינו של הערעור בפרשנותן ובתוקפן של שתי צוואות – צוואה הדדית משנת 2010 וצוואה משנת 2014 – ובבקשות למתן צו קיום צוואה לאחר מכן. בית משפט קמא דחה את בקשותיו של המערער לביטול צו קיום הצוואה משנת 2010 ונתן את צו קיום הצוואה משנת 2014. ערכאת הערעור מקבלת חלקית את הערעור. היא מוצאת כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, המהוות במידה רבה בסיס לפסק דינו, מבוססות ואין להתערב בהן, למעט סוגיה אחת. המחלוקת המרכזית היא סביב מצבו הרפואי של המנוח בעת חתימת הצוואה משנת 2010 ויכולתו לשמש כמצווה. שופטי הערעור מסכימים עם דחייתו של בית משפט קמא את טענות המערער סביב הצוואה משנת 2014, וקבעו כי המערערת לא הצליחה להוכיח את אמיתותה. עם זאת, הם חולקים על גישתו של בית משפט קמא לצוואה משנת 2010. לטענתם, המסמכים הרפואיים מעלים ספק לגבי כשירותו של המנוח וכי היה על בית המשפט לבחון זאת לעומק, במיוחד נוכח טיבה של צוואה הדדית. השופטים מדגישים את חשיבות קיום רצונו של המנוח ואת עקרון הגשמת רצונו. מסקנתם היא כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא לבחינה דו-שלבית: ראשית, למנות מומחה שיקבע את כשירותו של המנוח, ושנית, שבית המשפט יקבע מחדש את כשירותו על סמך חוות דעת זו וראיות אחרות. יש לציין כי השופטים מחליטים שלא לחייב את המשיבים בצו הוצאות, נוכח התנהלות המערערת, אך גם ממליצים שלא לחייב את המשיבים בגין ההליך הנוכחי.