ע"פ 7809/10

תקציר

פסק הדין דן בערעור על פסק בוררות הנוגע לאכיפתו של הסכם שני. השאלה המרכזית הייתה האם החלטת הבורר היא הצהרתית בלבד או מהווה סעד אופרטיבי הניתן לאכיפה על ידי בית המשפט. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי הצהרת הבורר כי החוזה "תקף וניתן לאכיפה" מהווה סעד אופרטיבי. המקרה בחן אסכולות שונות במשפט הישראלי בנוגע לשימוש בנסיבות חיצוניות לצורך פרשנות פסיקות, ובסופו של דבר צידד בגישת הביניים, המאפשרת הקשר חיצוני כלשהו ללא בירור מורכב מדי. בערעור נטען כי פסק הבוררות נעדר הוראות אופרטיביות ספציפיות, אך בית המשפט מצא די ראיות בהליכי הבוררות ובנסיבות הסובבות אותן כדי להצדיק את פרשנותו של בית המשפט המחוזי. המשביר, המערערת, טענה אף היא להמתין לתוצאות בוררות שנייה, אך בית המשפט דחה זאת בקובעו כי יש לבצע לאלתר את פסק הדין הקיים המעניק סעד אופרטיבי. טענות נוספות בסוגיות פרוצדורליות ובפרטי ההתחייבויות על פי ההסכם נדחו, כאשר בית המשפט חיזק את הרעיון כי סעדים לא ממוניים, כמו אכיפת הסכמים, מטופלים בצדק באמצעות הליכי ביזיון בית המשפט ולא באמצעות הליכי הוצאה לפועל. הערעור נדחה, תוך אישור החלטת בית המשפט המחוזי, וההוצאות הוטלו על המשביר. השופטים נאור והנדל הסכימו עם מסקנותיו של השופט דנציגר, הדגישו כי פסק הבוררות ניתן לאכיפה ברורה ודחו את טענות המערער כחסרות תום לב או בסיס משפטי ראוי.