ת"פ 29847-03-15

תקציר

הנאשם הואשם בחבלה מכוונת בנסיבות מחמירות, החזקת סכין שלא כדין וגניבה. האירוע התרחש כאשר הנאשם הגיע לדירתו של המתלונן ובין השניים התפתח סכסוך אלים. המתלוננת טענה כי הנאשם תקף אותה בסכין, ואילו הנאשם טען כי המתלונן תקף אותה. השופטת סקרה את הראיות והעדויות שהוצגו בבית המשפט, לרבות הגרסאות הסותרות של המתלונן והנאשם. הוא מצא כי גרסת המתלוננת עקבית, מפורטת ונתמכת בעדויות וראיות אחרות, בעוד שעדותו של הנאשם אינה עקבית ולא קוהרנטית. עוד ציינה השופטת כי התנהגותה של הנאשמת לאחר האירוע, כגון אי פנייה למשטרה במשך ארבעה ימים, מטילה ספק בחפותה. השופט הגיע למסקנה כי פציעותיה של המתלוננת לא נגרמו מעצמן וכי הנאשם הוא התוקף. עוד מצא כי לנאשמת היה מניע לבצע את העבירה בשל כעסה כלפי המתלוננת והאיום על שמה הטוב ונישואיה. זאת ועוד, השופט קבע כי החבלות שנגרמו למתלונן מהוות "פגיעה" כהגדרתה בחוק, וכי הנאשם התכוון לגרום חבלה חמורה, המקיימת את היסוד הנפשי של העבירה. באשר לאישום של החזקת סכין שלא כדין, קבע השופט כי הנאשם הביא סכין לדירתו של המתלונן, העונה על יסודות העבירה. בגין אישום הגניבה, זיכה השופט את הנאשמת בשל ספק סביר לגבי כוונתה לשלול מהמתלוננת את הטלפון הנייד שלה לצמיתות. בסיכומו של דבר, הרשיע השופט את הנאשמת בחבלה מכוונת בנסיבות מחמירות ובהחזקת סכין שלא כדין, אך זיכה אותה מאשמת גניבה. למרות כמה מחדלי חקירה שהזכירה ההגנה, סברה השופטת כי די בראיות הקיימות כדי לבסס את אשמתה של הנאשמת מעבר לספק סביר בעבירות שבהן הורשעה.