עת"מ 2854/05

תקציר

העותרות, שתי חברות בבעלות סטפן וייספלד, ביקשו לערוך ביקורת על חיובי הארנונה שהטילה המועצה המקומית בית דגן. לטענתם, מדובר בהאשמות חסרות בסיס, הפרו את הבטחת ראש המועצה, חויבו שלא כדין בגין שטחי חניה ושטחי עזר. המועצה המקומית השיבה כי חל שיהוי משמעותי בעתירה וכי את מרבית טענות העותרים היה צריך להעלות בהליכים משפטיים אחרים. לגופו של עניין, טענה המועצה כי החיובים היו חוקיים לגבי שטחי החניה ואזורי העזר. השופט הסכים עם המועצה המקומית על ההתנגדויות הפרוצדורליות ומצא טעם גם בטיעונים המהותיים של המועצה. לפיכך, העתירה נדחתה מכל הבחינות. ראשית, השופט קבע כי העתירה אכן נדחתה, באופן מהותי ופורמלי, והדבר פגע בעמדת המועצה המקומית. שנית, השופט קבע כי את מרבית הטענות יש להעלות באמצעות השגה או ערעור על פי הדינים הרלוונטיים, ולכן לא ניתן לעקוף אותן באמצעות עתירה מנהלית. לגופו של עניין, סיווגם של שטחי החניה כ"קרקע תפוסה" נמצא כחוקי. עוד קבע השופט כי החיוב בשטחי עזר הוא סביר, וכי פרקטיקות אחרות של רשויות מקומיות אינן מחייבות את בית דגן. אשר להבטחת הממשלה, השופט לא מצא סיבה להעדיף את גרסת העותרים לאירועים על פני גרסת המועצה המקומית, מה גם שהעותרים לא מיצו סעדים משפטיים אחרים. לבסוף קבע השופט כי החיוב הרטרואקטיבי אינו מוצדק בנסיבות מקרה זה, אך סירובם של העותרים לשלם מס פגע גם בדוקטרינת ניקיון כפיים. השופט הגיע למסקנה כי יש לדחות את העתירה מכל אחת מנימוקיה. עם זאת, השופט המליץ למועצה המקומית לבחון מחדש את גישתה לחיוב שטחי עזר בעתיד, שכן היא נראתה מוגזמת בהשוואה לרשויות מקומיות אחרות. העותרים חויבו לשלם למשיב הוצאות בסך 10,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.