ב"ל 58311-08-21

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לתביעה שהגיש תובע שנפגע בתאונת דרכים בעבודה בשנת 2011 וקיבל קצבה מיוחדת מטעם הנתבעת, המוסד לביטוח לאומי, מכוח תקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), התשכ"ה-1965. הקצבה נקבעה בשיעור הנקוב בתקנה 10(ג), והתובעת טענה כי היה מקום לקבעה בשיעור הגבוה יותר של תקנה 10(ד). תפקידו של בית המשפט היה לקבוע האם נפלה טעות בהחלטת המוסד שלא להגדיל את הקצבה, ואם כן, האם יש להחיל את הקצבה המוגדלה ממועד התאונה או ממועד הגשת התביעה בשנת 2020. בית המשפט מצא כי החלטת המכון סבירה ומבוססת. היא התבססה על הערכת תלות שבוצעה לתובע בשנת 2012, אשר סיווגה אותו כזקוק לסיוע נרחב אך לא לתלות מוחלטת בזולת לצורך הלבשה, רחצה ואכילה - כפי שנטען על ידי התובע. בית המשפט הסכים עם פרשנותו של המכון לתקנות, המבחינות בין רמות שונות של תלות בזולת, וקבע כי יכולתו של התובע לבצע פעולות מסוימות בעצמו, ולו רק חלק קטן מסך הפעולות הנדרשות, משמעה שהוא אינו תלוי לחלוטין באחרים. בית המשפט הדגיש כי שיקול הדעת לפרש את התקנות נתון בידי המכון וקצין השיקום, ואין להחליפו בשיקול דעתו של בית המשפט עצמו. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי התובע לא סיפק כל סיבה מדוע יש לבטל את החלטת המכון, מה גם שלא הציג כל ראיה להידרדרות במצבו מאז ההערכה בשנת 2012. בית המשפט הגיע למסקנה כי החלטת המכון לסווג את קצבת התובע לפי תקנה 10(ג) צריכה לעמוד בעינה, ומייתרת את סוגיית הרטרואקטיביות. כתוצאה מכך, נדחתה תביעת התובעת להגדלת הקצבה, והחלטת המכון מנובמבר 2021 התקבלה.