ת"א 53286-02-18

תקציר

התובעת, שרכשה זכויות במקרקעין מצד שלישי, ביקשה לשנות את ייעוד הקרקע. העירייה אישרה את שינוי התוכנית על תנאי, כאשר אחד התנאים היה שהתובעת תפתח שטחים ציבוריים פתוחים ומבני ציבור. התובע הסכים ואף חתם על התחייבות לבניית מקווה ובית כנסת. תוכנית העיר החדשה הגדילה את שטחי הבנייה וייעדה אותם למגורים. לצורך אישור התוכנית נדרשה אגרת היתר, אותה שילם התובע לאחר הערכת שמאי. עם זאת, התובעת חלקה על האגרה, וטענה כי יש לנכות מהאגרה את עלות מבני הציבור. מינהל מקרקעי ישראל (הנתבע) טען כי קביעת האגרה אינה מחייבת אותם וכי הציבור אינו צריך לשאת בעלות המטלות הציבוריות החלות על התובע. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי הנתבע מחויב לקביעה וכי התובע לא נטל על עצמו מרצונו את המטלות הציבוריות אלא היה מחויב חוזית לעשות כן. כמו כן, המשימות הותוו בתכנית ושירתו את דיירי התכנית, תוך הבחנה בין מקרה זה לבין פסיקה קודמת (פרשת עוגן נדל"ן) בה המשימות לא היו קשורות לתכנית. בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 1,108,328 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום בפועל. כמו כן חויב הנתבע לשאת בשכר טרחת עורך הדין של התובע, בסך 140,000 ₪.