ע"א 144/89

תקציר

מדינת ישראל ערערה על פסק דין של בית המשפט המחוזי שהורה לה לפצות את המשיבה, חברת בנייה, בגין הפרת חוזה. התיק נסוב סביב מכרז בו זכתה המשיבה להקמת מעון יום באופירה שבסיני. בשל הסכם השלום בין ישראל למצרים הופסקו העבודות והמדינה הסכימה לפצות את החברה. בסיכום פגישה בין הצדדים נכתב כי המדינה תבנה 24 יחידות דיור באופקים עבור המשיב, בהתאם לנהלים המקובלים. המדינה טענה כי המסמך אינו חוזה מחייב, אלא רק מזכר הבנות. בית המשפט העליון הסכים וציין כי הסיכום נעדר פרטים מהותיים ואינו מהווה הסכם סופי. היא לא עמדה בדרישות החוק לחוזה והייתה כללית מדי, מה שדרש משא ומתן נוסף ופרטים נוספים. בנוסף, המשא ומתן התפוצץ על רקע מחלוקות תמחור, מה שמעיד על כך שלא הושג הסכם מחייב. בית המשפט הגיע למסקנה כי החלטת הערכאה הנמוכה יותר התבססה על פרשנות שגויה והערעור התקבל תוך ביטול צו הפיצויים. המשיב חויב לכסות את הוצאות המדינה בשתי הערכאות המשפטיות.