רע"א 4704/12

תקציר

במקרה שלפנינו, נבחנה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים. המקרה המקורי עסק במערער, אשר סבל מחבלות קשות שהובילו לנכות קבועה בשיעור של 100% לאחר שתי תאונות דרכים ביום 9.3.2006, אשר הוכרו כתאונות עבודה. הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי הנכות נבעה אך ורק מאירועים אלה משנת 2006. עם זאת, בית המשפט המחוזי התיר למשיב להציג ראיות המערערות על קביעה זו, בקובעו כי המל"ל לא שקל לעומק גורמים אחרים כגון תאונות קודמות, היסטוריה רפואית ותיעוד, העשויים להצביע על היעדר קשר סיבתי בין התאונות לבין הנכות. בית המשפט המחוזי זיהה ליקויים אפשריים בהערכת המל"ל, לרבות חוסר הנמקה מספקת במסקנת הקשר הסיבתי שלה. בתגובה טען המערער כי הדיון המעמיק והראיות המקיפות של המל"ל אינם צריכים לאפשר סתירות כאלה. עם זאת, בית המשפט דבק בעמדתו והדגיש כי רק במקרים חריגים יש להתערב בהחלטות פרוצדורליות כאלה. חוות הדעת הדגישה עילות מוגבלות להתערבות בערעור, תוך התייחסות לתקדימים דומים המדגישים שיקול דעת בהחלטות ראייתיות. משכך, הבקשה נדחתה, תוך הכרה באופיו "הגבולי" של המקרה והחלטה שלא להטיל הוצאות נוספות. ההחלטה הדגישה את המורכבות שבשקילת שיקול הדעת הפרוצדורלי של בית המשפט אל מול פגמים אפשריים בקביעות המל"ל מבלי לחרוג מגבולות הערעור.