פ"א 66011-05-20

תקציר

הכרעת הדין דנה בערעור על עונש שהוטל על מערער שהורשע בעבירה על חוק התכנון והבניה בכך שעשה שימוש חוזר ונשנה בנכסיו למטרות שאינן מותרות על פי החוק. גזר דינו של בית משפט קמא כלל קנס והתחייבות חתומה. המערער טען כי העונש חמור מדי ויש להקל בעונשו. עם זאת, השופט קבע כי צדק בית משפט קמא בראותו את המערער כ"שחקן חוזר" וכי העונש שהוטל צריך לשמש כגורם מרתיע, שכן המערער לא נרתע מעונשים קלים קודמים. השופט הסכים גם עם נימוקיו של בית משפט קמא בדבר רמת הענישה ועקרון אחידות הענישה, ומצא כי העונש הולם בהתחשב בנסיבות. בנוסף, דחתה השופטת את טענת המערער בדבר היתר תקף לשימוש חורג, שכן היא לא הוזכרה בכתב האישום בו הודה. השופטת הדגישה כי יש לבחון כל מקרה לגופו וכי אין כלל קבוע לפיו השוכר נענש בחומרה רבה יותר מהבעלים. השופט הגיע למסקנה כי אין הצדקה להתערב בהחלטת בית משפט קמא והפחית את סכום ההתחייבות ל-50,000 ש"ח, וקבע כי הסכום המקורי אינו סביר. יתר תנאי ההתחייבות נותרו ללא שינוי.