עת"מ 19869-12-24

תקציר

בית המשפט דחה את התביעה הראשונית להשבת רישיון הנשק של העותר מטעמים פרוצדורליים. בית המשפט קבע כי תביעת העותר לא הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות הסטטוטורית בת 45 הימים, וכי היה מקום לצרף את משטרת ישראל, שלהחלטתה היה משקל משמעותי במקרים אלה, כצד לעתירה. עם זאת, השופט החליט, במקרה זה, לבחון לגופה של העתירה. לאחר מכן התווה השופט את המסגרת הנורמטיבית להחלטה לשלול את רישיונו של העותר. לדברי השופט, החלטת הרשות להעניק או לשלול רישיון נשק צריכה לנבוע מיצירת איזון בין רצונו של הפרט להחזיק בכלי ירייה לבין האינטרס הציבורי בשמירה על שלום הציבור וביטחונו. השופט הדגיש כי על הרשויות לנקוט משנה זהירות וקפדנות בעת קבלת החלטות אלה. השופט קבע כי שלילת רישיון דורשת תשתית ראייתית מוצקה ונימוקים, ואין להתבסס רק על חשדות או שינוי נסיבות. על הרשות לבסס את החלטתה על ראיות מנהליות טובות לכך שהמשך החזקת נשק מהווה סיכון לשלום הציבור. השופט קבע כי תפקידו של בית המשפט בהליכי ביקורת שיפוטית מינהלית הוא לבחון האם החלטת הרשות חורגת מעקרונות הפעולה המינהלית או שהיא בלתי סבירה או בלתי מידתית. השופט מצא כי במקרה דנן, החלטת המשיב לשלול את רישיונו של העותר הייתה סבירה בעת קבלתה. עם זאת, השופט הגיע למסקנה כי מאחר שחלף די זמן מאז האירוע שהוביל לשלילה ללא כל התנהגות אלימה או מאיימת שיוחסה לעותר, ונוכח עברו ללא רבב, החשש לשלום הציבור שהצדיק את השלילה התיישן. לפיכך פסק השופט לטובת העותר, בקובעו כי יש לחדש את רישיונו של העותר, אלא אם כן קמה מניעה חדשה, והורה למשיבים לשלם את הוצאותיו ואגרתו של העותר.