ת"א 46034-01-22

תקציר

השופטת פותחת בהדגשת הצורך בזהירות בעת דחיית תביעה על הסף, דבר המונע לצמיתות מהתובע לבקש פתרון מהותי. לאחר מכן דן השופט בטענת הנתבעים כי התביעה התיישנה. השופטת מסכימה כי רכיבי התביעה השונים אכן חסומים בזמן: אובדן הרווחים עקב מכירה מוקדמת אירע לפני למעלה משבע שנים, והתובעים לא הביאו כל ראיה לכך שנודע להם על עובדות אלה במועד מאוחר יותר. לפיכך, התביעה בגין אובדן רווחים נדחית. כמו כן, גם התביעות להשבת תשלום יתר בשל שטח הדירות המצומצם ועלות הבנייה נדחות בעילה של התיישנות. טענת התובעים כי לא ידעו את העובדות העומדות בבסיס טענות אלה אינה רלוונטית לקביעה מתי נוצרה עילת התביעה, וממילא התובעים לא הביאו כל ראיה שתתמוך בטענתם לאי ידיעתם. זאת ועוד, השופטת קובעת כי טענת התובעים בדבר חריג ההתיישנות לפי סעיף 8 - הנוגע למקרים בהם העובדות המהוות את עילת התביעה לא היו ידועות לתובע - אינה צומחת משום שהתובעים לא הגישו תצהירים כלשהם התומכים בטענותיהם לאי ידיעה, כנדרש בחוק. גם טענת התובעים כי תקופת ההתיישנות הופסקה בהודעה קודמת לצדדים שלישיים - שנשלחה על ידי הנתבעים בהליך קודם - נדחית. השופטת מסבירה כי טענה זו משוללת כל יסוד, שכן ההודעה לא הייתה תביעה שהגישו התובעים, היא לא נדחתה מבלי שנשמעה לגופה, והיא לא העלתה את אותן עילות כמו הטענה הנוכחית. בהתייחסו לדוקטרינה של מעשה בית משפט, השופט מסכים עם הנתבעים כי התביעה הנוכחית מבוססת על אותה עילה כמו הקודמת. השופטת מדגישה כי הסכם הפשרה הנובע מהתביעה הקודמת מהווה מעשה בית משפט, המונע מהתובעים להעלות את אותה עילת תביעה. השופט מציין כי הסכם הפשרה מתייחס במפורש רק לתביעה הקודמת, אך מאחר שאושר על ידי בית המשפט, הוא חוסם התדיינות מחודשת מאותן עילמות. לפיכך, השופט מחליט לקבל את בקשת הנתבעים לסילוק התביעה. התביעה נדחית מחמת התיישנות ובחלק מהאלמנטים גם מחמת השתק עילה. כמו כן חויבו התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.