על"ח 27904-06-20

תקציר

פסק הדין דן בערעורו של סנגור ציבורי בדימוס שביקש כי קצבת הפרישה שלו תחושב באופן שונה ממה שהחליטו הסניגוריה הציבורית והמדינה. לגופו של עניין, ביקש המערער כי קצבתו תחושב באופן זהה לאלה של פרקליטי המדינה, על מנת לשמור על שוויון בין שתי הקבוצות. בית המשפט הכיר בכוונת המחוקק העומד מאחורי חוק הסניגוריה הציבורית להשוות את מעמדם של הסניגורים הציבוריים לפרקליטי המדינה. עם זאת, היא גם ציינה כי החוק מפריד במפורש בין קביעת תנאי העסקתם, לרבות פנסיה, לבין מעמדם. השופטת הדגישה כי תפקידו של בית המשפט בפרשנות החוק מוגבל ללשון הברורה בה נעשה שימוש בחקיקה, אשר במקרה זה מטילה באופן חד משמעי את תפקיד קביעת תנאי ההעסקה על נציב שירות המדינה והממונה על השכר. יתר על כן, השופט הדגיש כי כל שינוי בתנאי העסקתם של הסנגורים הציבוריים צריך להתרחש באמצעות משא ומתן קיבוצי או בוררות, ולא באמצעות ערעורים פרטניים. פסק הדין הזכיר גם את תפקידו של מינהל הגמלאות, שבסמכותו להמליץ על הפרשות לפנסיה אך דורש אישור מהממשלה ליישומן. בעניינו הספציפי של המערער מצא בית המשפט כי הממונה על הגמלאות לא שגה בהחלטתו וכי אין הצדקה להתערב בשיקול דעתו, מה גם שהיא עולה בקנה אחד עם מדיניות ממשלתית רחבה יותר בנושא הפנסיה התקציבית. בנוסף, הסכימה השופטת עם טענת המדינה כי השכר הקובע לחישובי הפנסיה של המערער אינו צריך לכלול קצבה לסגני פרקליטי מחוזות, שכן הוא לא כיהן בתפקיד זה בעת פרישתו. לבסוף, התייחס בית המשפט לסוגיית תקופות ההתיישנות, ודחה את טענת המדינה כי המערערת החמיצה את המועד האחרון להגשת הערעור. בשל היעדר ראיות לשירות בזמן וללא פגיעה נראית לעין במדינה, פסק בית המשפט לטובת המערער בנקודה זו. לפיכך נדחה הערעור, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.