ת"א 50797-10-17

תקציר

הנתבעת טענה כי הם דיירים מוגנים בנכס המדובר, על פי שני הסכמים נפרדים שנחתמו עם הבעלים – האחד בשנת 1975 והשני בשנת 1987. התובעת, שרכשה את הנכס בשנת 2016, טענה כי ההסכמים אינם תקפים, וגם אם היו, הנתבעים הפרו את תנאי ההסכמים, ולכן אינם דיירים מוגנים. התובעת ביקשה לפנות את הנתבעים מהנכס. בית המשפט בחן את ההסכמים ומצא כי ההסכם משנת 1975 תקף והעניק לנתבעים מעמד של דייר מוגן בנכס בשטח של 12 מ"ר. הסכם זה נחתם על ידי הבעלים הקודם וחייב את הבעלים הנוכחי, שכן הוא נוהל על ידי עמותה שפעלה בשם הבעלים. עוד מצא בית המשפט כי אביו של הנתבע מס' 4 רכש את הזכויות בכל הנכס המושכר על פי הסכם זה, לאחר פטירת שותפו, מר שוורץ. לגבי ההסכם משנת 1987 מצא בית המשפט כי הוא לא נחתם על ידי הבעלים או בא כוחה ולא פירט את השטח המושכר. הנתבעים לא הציגו ראיות מספיקות לכך שפעלו בהתאם להסכם זה, ולפיכך הגיע בית המשפט למסקנה כי לנתבעים לא היה מעמד של דייר מוגן בשטח כלשהו מעבר ל-12 מ"ר שצוינו בהסכם משנת 1975. בית המשפט בחן כל אחת מטענות התובע בדבר הפרת ההסכם משנת 1975, ומצא כי רק שתיים מההפרות הנטענות היו מוצדקות. הנתבע מס' 4 השכיר את הנכס לצד שלישי, מר קלבוני, למשך שנה ללא הסכמת הבעלים, וכן העביר חלק מחוזה השכירות למר רפאל מזרחי ללא תמורה. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי הפרות אלו התרחשו בשנת 2016 ותוקנו בשנת 2017, בטרם רכש התובע את הנכס. בית המשפט דחה גם את טענת התובעת כי הנתבעים נטשו את הנכס. נמצא כי לנתבעים היה רצון אמיתי לשמור על הנכס ולא הייתה כוונה לנטוש אותו. למרות הפרת הסכם השכירות, בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו לפי סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר וסירב להיעתר לבקשת התובעת לפינוי. נמצא כי ההפרות תוקנו עוד לפני שהתובע רכש את הנכס, הן לא הונעו על ידי רווח כספי אלא על ידי אילוצים רפואיים, והנתבעים היו דיירים למופת במשך למעלה מ-40 שנה. כתנאי להמשך החזקתם, הורה בית המשפט לנתבעת מס' 4 לשלם לתובע סך של 25,000 ₪ עד ליום 31.1.2022. בית המשפט גם הורה לנתבעים לפנות את השטחים שלא נכללו בהסכם משנת 1975 עד לאותו מועד. בנוסף, חויב התובע לשאת בהוצאות הנתבעים בסך של 35,000 ₪, שישולמו בתוך 30 יום.