רע"א 51562-02-26

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, המתמקד בעקרונות משפטיים ובחידושים, על בסיס הנתונים שנמסרו בלבד: **בית המשפט המחוזי בירושלים (בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים)** **רע"א 51562-02-26 עקשטיין נ' מעיני (2.3.2026)** **הקדמה** ההחלטה הנדונה בבית המשפט המחוזי מתייחסת לבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים, אשר דחתה בקשה לעיכוב הליכים והעברתם לבוררות על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. המקרה מעלה סוגיות מהותיות הנוגעות לפרשנות סעיף 5 לחוק הבוררות, מעמדו של הסכם בוררות, ונכונות הצדדים לקיים אותו, כמו גם סוגיות פרוצדורליות הקשורות להגשת בקשות רשות ערעור ועיכוב ביצוע. **רקע עובדתי ותמצית ההחלטה קמא** המשיבה (המשכירה) השכירה דירה למבקש (השוכר) לתקופה מוגבלת. בתום תקופת השכירות, המבקש לא פינה את הדירה והפסיק לשלם דמי שכירות. הסכם השכירות כלל סעיף בוררות שהפנה סכסוכים לבית הדין לממונות "הישר והטוב". המשיבה פתחה בהליכים בבית הדין, אך בשל חוסר שיתוף פעולה מצד המבקש (אי התייצבותו, והודעה על העדפת התדיינות בבית דין אחר), הגישה תביעת פינוי לבית משפט השלום. המבקש טען כי יש לעכב את ההליכים ולהעבירם לבוררות, בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, לנוכח תניית הבוררות בהסכם. בית משפט השלום דחה את בקשתו, בנימוק שהמבקש, באמצעות הודעה ששלח לבית הדין "הישר והטוב", הביע חוסר רצון להתדיין בפניו, ובכך לא גילה נכונות לקיים את הסכם הבוררות בזמן אמת. **עקרונות משפטיים וחידושים בהחלטת בית המשפט המחוזי** 1. **הלכת רשות הערעור על החלטות בוררות:** בית המשפט המחוזי מדגיש כי רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות תינתן רק בנסיבות חריגות. הפסיקה שהובאה (רע"א 1860/02) קובעת כי ערכאת הערעור תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה רק במקרים נדירים, כגון טעות מהותית, מניעת עיוות דין חמור, או שאלה עקרונית החורגת מהמקרה הפרטני. ההחלטה מחזקת את הדוקטרינה של ריסון שיפוטי בהתערבות בהחלטות מסוג זה, ומדגישה את רחבות שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. 2. **פרשנות סעיף 5 לחוק הבוררות – "מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הליך הבוררות":** עקרון מרכזי שעולה מההחלטה הוא הפירוש של הדרישה על פי סעיף 5(א) לחוק הבוררות, לפיה בית המשפט יעכב הליכים "ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הליך הבוררות ולהמשך ועדיין הוא מוכן לכך". * **החידוש המרכזי:** בית המשפט המחוזי קובע כי עצם ההסתייגות, גם אם מכונה "הסתייגות לגיטימית" על ידי המבקש, מקיום הליך הבוררות דווקא לפני הבורר שהוסכם עליו (בית הדין "הישר והטוב"), מעידה על כך שהמבקש לא גילה נכונות לקיים את *הסכם הבוררות כפי שנחתם*. כשההסכם מפנה לבית דין ספציפי, ה"מוכנות" צריכה להיות כלפי אותו מנגנון בוררות ולא כלפי חלופה שתבחר על ידי הצד. * **ההשלכה:** הודעת המבקש לבית הדין "הישר והטוב" על אי רצונו להתדיין בפניו, נחשבת כסיבה מספקת לדחיית בקשת העיכוב, שכן היא שוללת את תנאי ה"מוכנות" הנדרש לפי החוק. 3. **התנהלות הצדדים וחוסר תום לב:** ההחלטה מעניקה משקל משמעותי להתנהלותו של המבקש. * **אי-שיתוף פעולה בבוררות:** המבקש לא התייצב לשלושה דיונים בבית הדין, שלח הודעה על אי רצונו להתדיין, ולאחר מכן לא עשה דבר לאפשר התדיינות בבוררות. * **החזקה בנכס ללא תשלום:** במקביל, המבקש המשיך להחזיק במושכר לאחר תום תקופת השכירות, ללא תשלום דמי שכירות. התנהלות זו, המוצגת כחוסר תום לב, משמשת כשיקול נוסף לדחיית בקשת העיכוב. ההתנהלות הכוללת של המבקש מעלה שאלות לגבי ניסיון למשוך הליכים ולהתחמק מחובותיו. 4. **התקצרות הליכי פינוי מושכר ושיקולי שיהוי:** * **ההלכה:** בית המשפט המחוזי מזכיר את תכליתן של תקנות סדר הדין האזרחי, ובפרט פרק ט"ז4 (תקנות 215ז - 215יג) שעניינו "תביעה לפינוי מושכר". התקנות הללו קובעות לוחות זמנים הדוקים ומטרתן למנוע מצב בו שוכרים מביאים למשיכת הליכי פינוי באמצעות טענות פרוצדורליות. * **החידוש/הדגשה:** בית המשפט מציין כי עצם השתהות המבקש בהגשת בקשת רשות הערעור (40 יום לאחר החלטת בית משפט השלום), הגם שהוגשה בתוך המועד המרבי (60 יום לפי התקנות החדשות), עשויה להצדיק את דחייתה מחמת שיהוי. הדבר מועצם לאור ההוראה החקיקתית והפסיקתית שאין להשלים עם משיכת הליכים בהליכי פינוי. ההחלטה מרחיבה את ההלכה שנקבעה בפסיקות קודמות (כמו רע"א 9489/09 ורע"א 6819/15) בנוגע לשיהוי בהגשת בקשות רשות ערעור, ומיישמת אותה על רקע הדינים המיוחדים של פינוי מושכר. 5. **הוצאות ושכר טרחה:** ההחלטה כוללת חיוב בהוצאות המשיבה, תוך התייחסות למאמצי התגובה לבקשת עיכוב הביצוע, ולטעות מנהלית ברישום סכום הערבון. הדבר מדגיש את חשיבות ההתייצבות והתגובה לבקשות, גם כאשר בקשת רשות הערעור נדחית על הסף. **סיכום** בית המשפט המחוזי בירושלים, בהחלטתו, מאמץ גישה מצמצמת כלפי התערבות בהחלטות בית משפט השלום בענייני בוררות, ומדגיש את רחבות שיקול הדעת של הערכאה הראשונה. ההחלטה מחזקת את הדרישה כי צד המבקש לעכב הליכים לטובת בוררות, חייב להוכיח נכונות מלאה לקיים את הסכם הבוררות הספציפי, ולא רק גמישות כללית להתדיין. התנהלות המבקש, הכוללת אי-שיתוף פעולה בבוררות והמשך החזקה במושכר ללא תשלום, נבחנה כחוסר תום לב המשפיע על ההחלטה. בנוסף, ההחלטה משקפת את המגמה המשפטית המאיצה הליכי פינוי מושכר, ומרחיבה את הגישה הקובעת כי שיהוי בהגשת בקשת רשות ערעור, אף בתוך המועד הקבוע, עשוי להוות עילה לדחייתה.