עב"ל 761/06

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור שניתן על החלטת בית הדין האזורי בעניין זכאותו של יחיד לגמלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה. הערעור נסב סביב השאלה האם האדם השתמש ברכב באופן קבוע, דבר שיפסול אותו מלקבל את ההטבה. בית המשפט סקר את המסגרת הנורמטיבית המסדירה את התכלית והקריטריונים לקבלת גמלת הבטחת הכנסה, שהיא הבטחת הכנסה מינימלית למי שאינו מסוגל להתפרנס או למצוא עבודה. שימוש קבוע ברכב מהווה עילה לדחייה, שכן הוא מרמז על הפקת הכנסה. פסק הדין דן במבחנים שהותוו בפרשת זהבה עמאר, המסייעים לקבוע האם אדם משתמש ברכב באופן קבוע. בדיקות אלו מתייחסות לגורמים כמו התועלת המופקת מהשימוש ברכב, תדירות השימוש בו והניסיונות להסתיר את השימוש בו. בית המשפט הדגיש כי מבחנים אלה אינם מוחלטים ויש ליישמם בהתאם לנסיבות הספציפיות. במקרה דנן, הרכב שימש להסעת אשת המערער לטיפול רפואי, שהוכר כחריג לכלל השימוש הרגיל. בית המשפט המחוזי קבע בעבר כי השימוש של המערער ברכב לא היה סדיר, בהתבסס על מסמכים רפואיים המפרטים את טיפולי האישה. המוסד לביטוח לאומי טען כי המבחן השלישי מפרשת זהבה עמר - הבוחן את עדותו של החוקר או עדויות מהימנות אחרות על השימוש ברכב - הוכיח שימוש רגיל. עם זאת, בית המשפט מצא כי מבחן זה לבדו אינו מספיק וכי הנסיבות הספציפיות אינן מצביעות על שימוש סדיר. בית המשפט התייחס גם למגמה בחקיקה לצמצם את תחולת הכלל, תוך הכרה בחריגים נוספים לשלילת הטבות ממי שמשתמש ברכב באופן קבוע. הם מצאו כי פרשנות קפדנית של המבחנים עלולה להוביל לתוצאות לא הגיוניות המנוגדות לכוונת החוק. במקרה זה, בו נעשה שימוש ברכב לעיתים רחוקות לצורך טיפולים רפואיים, קבע בית המשפט כי לא מדובר בשימוש רגיל והמערערת נותרה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה. זאת ועוד, טענות מסוימות של המוסד לביטוח לאומי לא היו מיותרות להכרעה, שכן פסק דינו של בית הדין האזורי כבר התייחס אליהן. בסופו של דבר, פסק הדין מחזק את הצורך לשקול את מכלול הנסיבות ומחיל את המבחנים באופן גמיש ולא קפדני. באשר למקרה הספציפי, הערעור נדחה, והמוסד לביטוח לאומי חויב בתשלום שכר טרחת עורך הדין של המערער.