ת"א 2713/06

תקציר

התובעת, שותפות לא רשומה של עורכי דין המתמחים בנדל"ן, תבעה את הנתבעת, חברה פרטית הבונה פרויקט מגורים גדול בתל אביב, על סך 6,406,425 ש"ח שכר טרחת עורך דין. התובעת טענה כי היה הסכם בעל פה משנת 1995 עם בעלי המניות של הנתבעת באותה עת, לפיו התובעת תטפל בפרויקט באופן בלעדי ותקבל 1.5% מהתמורה ממכירת כל דירה כאגרה. לחילופין, טענה התובעת כי הסכם בכתב שנחתם בשנת 1998 עם חברת דירום, הקשורה לנתבעת, מחייב אף הוא את הנתבעת. הנתבעת הכחישה את קיומו של הסכם כלשהו עם התובעת וטענה כי גם אם היה כזה, היא יכולה לבטל אותו באופן חד צדדי בכל עת. בית המשפט מצא כי אמנם הייתה הבנה מסוימת בין התובעת לבין בעלי המניות המקוריים של הנתבעת, אך לא מדובר בהסכם מפורט או פורמלי. עם זאת, בית המשפט קבע כי הנתבע מחויב להסכם הכתוב משנת 1998 עם דירום, שכן התובע והנתבע פעלו שניהם כאילו הנתבע הוא צד לו. נמצא כי הנתבעת אישרה ואישרה את ההסכם בהתנהלותה, למרות שלא נחתם רשמית על ידי הנתבעת. זאת ועוד, השינויים בקבוצת הבקרה של הנתבעת לא השפיעו על תוקפו של הסכם זה. באשר ליכולתה של הנתבעת לבטל את ההסכם, קבע בית המשפט כי הלכת ביניש ופסק דין קורפו משלימים זה את זה. בית המשפט הגיע למסקנה כי טענת הנתבעת כי רצתה לצמצם הוצאות אינה עילה הוגנת או מוצדקת לביטול ההסכם, מה גם ששכר טרחת התובע שולם על ידי רוכשי הדירות ולא יצא מכיסו של הנתבע. התנהגותו של הנתבע נמצאה בלתי הוגנת ולא בתום לב. לפיכך, התובעת הייתה זכאית לפיצוי צפוי. עוד קבע בית המשפט כי השיעור הראוי לחישוב הפיצוי המגיע לתובע היה 1.5% משווי הדירות ולא 1% כפי שנטען על ידי הנתבעת. לאחר ששקל את העבודות שייחסכו לתובע ואת השלב השני של הפרויקט, החליט בית המשפט כי יש לנכות 0.5% מה-1.5% כשווי העבודה שלא בוצעה על ידי התובע. כדי לחשב את הסכום המדויק, היה על בית המשפט לקבוע את שווי הדירות שנמכרו לאחר שהתובע עזב את הפרויקט. מאחר שהנתבע לא הציג כל ראיה בעניין זה, קיבל בית המשפט את הערכת התובע. לפיכך, פסק בית המשפט לתובע 4,255,776 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד התביעה. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לתובע שני שלישים מאגרת בית המשפט ו-50,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.