רע"פ 1331/23

תקציר

במקרה שלפנינו, ביקש המבקש רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז לוד, שאישר החלטה קודמת של בית משפט השלום בנתניה שעניינה צו הריסה לבניין מגורים בטייבה. נגד הבניין הוצא צו הריסה מנהלי מאז שנת 2011 בשל עבירות בנייה ושימוש בקרקע מכוח חוק התכנון והבנייה. במהלך השנים ניתנו עיכובים רבים לביצוע ההריסה, חלקם מבוקשים על ידי המבקש וחלקם על ידי המשיב. למרות ניסיונותיו של המבקש לעכב את ביצועו, בנימוק של היעדר התקדמות תכנונית ואפליה לכאורה שכן ליותר מ-50 בתים אחרים בשכונה אין היתרים גם כן, דחו שתי הערכאות טענות אלה. בית המשפט המחוזי ציין כי לרשות התכנון לא הייתה הצדקה לתעדף את השטח למגורים, תוך הסתייגות חמורה מהפרות הבנייה. יתר על כן, הטענות לאפליה נדחו בשל היעדר הוכחה ראשונית. המבקש טען גם לחוסר הגינות פרוצדורלית בשל "טעות סופר", אך בית המשפט העליון לא מצא עיוות דין מהותי או סוגיה משפטית רחבה יותר המצדיקה ערעור נוסף. על פי תיקון חקיקה (תיקון מס' 116 לחוק התכנון והבניה), כל ערר על עיכוב ביצוע היה צריך להיות מוגש בערכאה המחוזית, ובכך להגביל ערעורים נוספים לבית משפט זה. בסופו של דבר, בקשת רשות הערעור והבקשה לצו ביניים נדחו, ואישרו מחדש את אכיפתו של צו ההריסה השיפוטי המקורי.