בג"צ 72/62

תקציר

המקרה העומד בפני בית המשפט הוא האם יהודי שהתנצר, האח דניאל, צריך להיות מוכר כיהודי על פי חוק השבות ולכן לקבל תעודת עולה ולהירשם כיהודי במרשם האוכלוסין. המבקש טוען כי למילה "יהודי" בחוק השבות יש משמעות לאומית-חילונית אותה הוא ממלא, ואילו פרקליט המדינה טוען כי מתגייר אינו עונה עוד על הגדרה חילונית זו ויש להוציאו מהקהילה היהודית. דעת הרוב של בית המשפט מסכימה עם פרקליט המדינה כי המבקש, למרות זיקתו האמיתית והשתייכותו לעם היהודי, אינו נחשב יהודי על פי ההבנה הרווחת של המונח כיום. בית המשפט מדגיש כי חוק השבות הוא חוק לאומי שמטרתו להגשים את תכליתה המרכזית של מדינת ישראל - קיבוץ העם היהודי - ויש לפרש את המילה "יהודי" בתוכה באופן לאומי-חילוני ולא דתי. לעומת זאת, יהודי שהמיר את דתו לדת אחרת נתפס בציבור כמי שניתק את זיקתו לעם היהודי ולקהילה היהודית, ואינו נחשב עוד לחלק מהעם היהודי במובן חילוני זה. בעוד המשפט העברי רואה בגיור יהודי, בית המשפט טוען כי כוונת המחוקק מאחורי חוק השבות הייתה לשקף את ההבנה העממית של המושג. לפיכך, בית המשפט מחליט כי המבקש, על אף היותו אדם נפלא שסבל והתנהג כיהודי, אינו יכול לקבל אזרחות ישראלית כיהודי עולה, שכן המרת דתו לנצרות סותרת את ההגדרה החילונית של יהודי. הצו המותנה מבוטל והבקשה נדחית.