ת"א 14449-11-23

תקציר

התיק סובב סביב הסכם אופציה לרכישת דירה בפרויקט נדל"ן בתל אביב. המבקש, שיזם את הפרויקט וחתם על הסכם האופציה עם המשיב הראשון, ביקש סעד זמני שיאסור על מימוש הזכויות בדירה ויורה על רישום הערת אזהרה לטובתו. המשיבה השנייה רכשה את הזכויות בפרויקט מהמשיבה הראשונה, אך לא הייתה צד להסכם האופציה וטענה כי אין לה יריבות עם המבקשת. השופט החליט לדחות את הבקשה לסעד זמני לאחר ששקל שני שיקולים עיקריים: סיכויי הצלחת התביעה ומאזן הנוחות. באשר לתמורה הראשונה ציינה השופטת קשיים בעניינה של המבקשת כנגד המשיב השני, שלא היה צד להסכם האופציה ולא ידע עליו בעת רכישת הזכויות בפרויקט. טענת המבקשת כי המשיב השני ידע או היה עליו לדעת על הסכם האופציה לא הייתה משכנעת. עוד ציינה השופטת כי סיכויי ההצלחה של המבקשת מול המשיב הראשון אינם גבוהים, לאור ההיסטוריה המורכבת של התיק, לרבות ניסיונות לבטל את הסכם האופציה. באשר למאזן הנוחות, הדגישה השופטת את השיהוי של המבקש בפעולה, שנמשך שנים ופגע בדחיפות הבקשה. עניינו של המבקש בדירה היה כלכלי בעיקרו, שכן מדובר בדירה המתוכננת לבנייה עתידית, ולעתים קרובות ניתן לפצות על כך כספית. לעומת זאת, מתן הסעד עלול לגרום נזק משמעותי ליחסיו של המשיב השני עם הבנק המלווה ולהשפיע על קיומו של הפרויקט כולו. בנוסף, הדגישה השופטת את הימנעותו של המבקש מרישום הערת אזהרה, שהייתה יכולה להבטיח את זכויותיו, ואת עיקר עניינו הכלכלי בדירה. בהתחשב בכל אלה, הבקשה לסעד זמני נדחתה, והמבקש חויב לשלם את הוצאות המשיב השני. עם זאת, ההחלטה אינה שופטת מראש את ההליך העיקרי, כאשר המסקנות העובדתיות והמשפטיות עשויות להיות שונות.