פש"ר 1474/91

תקציר

המקרה שלפנינו עוסק במחלוקת על התמורה ממכירת נכס מקרקעין של חייב, בין שני נושים – מר יעקב מנדלבאום, שהלווה כספים לחייב והייתה לו הערת אזהרה על הנכס, ועו"ד זהר גרינברג, עורך דינו של החייב לאורך כל הליך פשיטת הרגל. הערת האזהרה, שנרשמה לפני בקשת פשיטת הרגל, נועדה להגן על יכולתו של מר מנדלבאום לפרוע את ההלוואה מהנכס. עם זאת, לא היה מדובר בחוב מובטח, ומר מנדלבאום לא יכול היה לתבוע זכויות עודפות כלשהן בנוגע לתשלומי הריבית לאחר שהחייבים הפכו לחדלי פירעון. השטר, שהתפרש כ"זכות שלילית", העניק למנדלבאום עדיפות על פני נושים אחרים, בהם עו"ד גרינברג. עו"ד גרינברג טען כי יש לתת עדיפות גם לחובו, בגין שירותים משפטיים שניתנו במהלך פשיטת הרגל, אך בית המשפט חלק על כך, וציין כי הוא נופל תחת הוראות סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, המבטל העדפות נושים שנעשו בתוך שלושה חודשים מהליכי פשיטת הרגל. בית המשפט אפיין את ההסכם בין עו"ד גרינברג לבין החייבים כיוצר מנגנון להבטחת חוב עתידי ולהוצאת נכס משמעותי מעיזבון פשיטת הרגל, תוך מתן יתרון בלתי הוגן לעו"ד גרינברג על פני נושים אחרים. יתר על כן, עו"ד גרינברג, כעורך דין בעל ידע משפטי, לא יכול היה לטעון לאי ידיעת המצב המשפטי והסיכונים הפוטנציאליים הכרוכים במעשיו. בית המשפט קבע כי רק שכר הטרחה שנצבר לפני מועד צו פשיטת הרגל זכאי לפירעון מתמורת המכירה, לאחר חובו של מר מנדלבאום. יתרת החוב תטופל כהתחייבות רגילה ותשולם באופן יחסי לחובות רגילים אחרים. עמדתו של מר מנדלבאום התקבלה, ועו"ד גרינברג חויב לשאת בשכר טרחתו ובהוצאות המשפט שלו ושל כונס הנכסים הרשמי.