ת"א 2975/00

תקציר

המחלוקת היא על חלקת קרקע ביפו, אותה מבקש התובע, יורם שדה, לחכור מהנתבעת, מינהל מקרקעי ישראל. שדה, בנה של דמות ישראלית היסטורית, התיישב על הקרקע ב-1949 והשתמש בה כגן זיכרון לאביו. מינהל מקרקעי ישראל הסכים להחכיר את הקרקע לשדה במזכר הבנות משנת 1994, שהתווה את התנאים אך לא נקב בסכום החכירה. סכום זה היה אמור להיקבע בהתאם לשימוש בפועל בגינה. בעקבות המזכר לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמה על תנאי החכירה, ושדה הגיש תביעה לבית המשפט. נקודת המחלוקת העיקרית הייתה פרשנות "השימוש בפועל" והאם הצדדים התקשרו בחוזה מחייב מבחינה משפטית. בית המשפט מצא כי התזכיר מייצג כוונה לכרות חוזה אך אינו מהווה הסכם מחייב בשל חוסר ודאות ובהירות בפרטים מהותיים, ובפרט בגובה החכירה. בנוסף, קבע בית המשפט כי פקידי מינהל מקרקעי ישראל שהסכימו לתזכיר נעדרו סמכות לעשות כן ולא פעלו בהתאם לנהלים הנדרשים. מבחינה מנהלית, ההבטחה לא הייתה מחייבת. השופט הביע מורת רוח מתוצאה זו, והכיר במסירותו של שדה ובאינטרס הציבורי בגן ההנצחה, אך הדגיש את התנהלותה הפסולה של הרשות. בעקבות זאת פסק השופט לטובתו של שדה והורה למינהל מקרקעי ישראל לשלם לו פיצויים והוצאות בסך 50 אלף שקל, סכום המתאים נכון למועד פסק הדין, בתוספת ריבית והצמדה.