ת"א 13229-03-23

תקציר

בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בקשה זו עוסקת בסוגיית גובה האגרה שיש לשלם בגין תביעה כספית שהוגשה נגד רשות מקרקעי ישראל. התביעה עוסקת בסכום פיצויים הנתבעים עקב סיום הסכם חכירה על ידי רשות מקרקעי ישראל, כפי שמתואר בסעיף 15 להסכם החכירה, המאפשר לרשות לסיים את החכירה מוקדם במקרה של שינוי ייעוד הקרקע. **עיקר המחלוקת:** התובעים טוענים כי יש לסווג את תביעתם לפי סעיף 3(8) לתקנות בתי המשפט (אגרות) תשס"ז-2007, העוסק בתביעות בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין, או נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, למעט תביעות בנזיקין. לפי סעיף זה, גובה האגרה הוא 1,239 ₪, סכום שכבר שולם. לעומתם, הנתבעת (רשות מקרקעי ישראל) טוענת כי מדובר בתביעה חוזית במהותה, שכן הרשות מממשת את זכותה החוזית לסיום החכירה, ואין מדובר בהפקעה. לפיכך, לטענתה, יש לשלם אגרה כבכל תביעה כספית רגילה, על פי סכום הפיצוי הנתבע. **ניתוח משפטי והכרעת בית המשפט:** בית המשפט, בהחלטתו, קיבל את עמדת התובעים וקבע כי האגרה הנדרשת היא אכן זו הקבועה בסעיף 3(8) לתקנות. זאת בהתבסס על מגוון עקרונות ופסיקות קודמות: 1. **תכלית תקנה 3(8):** בית המשפט הדגיש כי תקנה זו באה להקל על אזרחים שרכושם מופקע או נלקח לצרכי ציבור, ולא להכביד עליהם בתשלום אגרות גבוהות בעת פנייתם לערכאות. תחושת הצדק היא שמי שרכושו נועד לטובת הכלל, ראוי שתינתן לו גישה נוחה לבית המשפט. 2. **פרשנות ליברלית של התקנה:** הפסיקה חוזרת ונשנית על כך שיש לפרש את תקנה 3(8) באופן ליברלי. הדבר נכון גם כאשר למדינה יש חלק בבעלות בקרקע, כאשר נטילת הקרקע נעשית על פי הסכם, ואף כאשר התובע נתפס כמפריז בסכום תביעתו. 3. **מבחן העילה ולא גובה הסכום:** בעת קביעת סיווג התביעה לצורכי אגרה, המבחן הנכון הוא מבחן העילה המשפטית, ולא הערכה של סיכויי ההצלחה או גובה הסכום הנתבע. התביעה כאן נובעת מנטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, בין אם דרך הסכם ובין אם כפעולה שלטונית. 4. **נטילה על פי הסכם לעומת הפקעה:** בית המשפט קבע כי גם כאשר הנטילה נעשית על פי הסכם חכירה, כפי שקורה במקרה זה, היא נכנסת לגדרי התקנה. ההצדקה לכך היא שהתקנה באה להקל על מי שרכושו "הוקנה" לצרכי ציבור, וזה כולל גם מקרים של רכישה על פי הסכם, כחלק מהתפיסה הרחבה של הקניית רכוש לצרכי ציבור. 5. **הקלה עם הנפגע:** גם אם שינוי הנסיבות (שינוי ייעוד הקרקע) מביא לכך שהתובע אינו יכול לקבל את הקרקע בעין אלא רק פיצוי חלופי, הדבר אינו מפקיע את הזכות לאגרה מופחתת. מבחן העילה הוא זה שקובע. 6. **יישום לענייננו:** במקרה הספציפי, רשות מקרקעי ישראל פעלה על פי הסכם החכירה ונטלה את המקרקעין לצרכי תעשייה. פעולה זו, על אף היותה מכוח הסכם, נכנסת לגדר ההגדרה של "נטילת זכויות במקרקעין על פי סמכות לפי דין" או "נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין". לכן, יש לפרש את התקנות בדרך המקלה עם התובעים, ולהתייחס לתביעתם לתשלום פיצויים כתביעה הזוכה לאגרה מופחתת. **חידוש משפטי/הדגשה:** ההחלטה מדגישה את הגישה העקבית של בתי המשפט לפרשנות ליברלית של תקנה 3(8) לתקנות האגרות, על מנת להבטיח גישה נוחה ויעילה לערכאות עבור אזרחים שזכויותיהם במקרקעין נפגעו עקב צרכי ציבור. החידוש המשמעותי בהחלטה הוא הדגש שהיא שמה על כך שהזכות לאגרה מופחתת קיימת גם כאשר הנטילה נעשית מכוח סעיף בחוזה חכירה, ולא רק במקרים של הפקעה מכוח חוק מפורש. בית המשפט מבהיר כי מהות הפעולה (נטילה לצרכי ציבור) וההשלכה שלה (צורך בפיצוי) הן הקובעות, ולאו דווקא המקור החוקי או החוזי המדויק של הנטילה. כל עוד פעולת המדינה מובילה לצורך בתביעת פיצוי בגין נטילת מקרקעין, יש לראות בכך מקרה המצדיק הפחתת אגרה. **סוף דבר:** בית המשפט קבע כי התובעים שילמו אגרה כדין, וביטל את הדרישה לתשלום אגרה נוספת.