בג"צ 8766/11

תקציר

העותרים ביקשו כי מדינת ישראל תישא בעלויות אשפוזו של ניצול שואה שעלה לישראל בשנת 1947 ומקבל הטבות מגרמניה על פי החוק הגרמני לתשלום פיצויים לנפגעי רדיפות הנאצים. העתירה העלתה את סוגיית ההבדלים בפיצויים בין ניצולי שואה מגרמניה לבין ניצולי ישראל לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. העותר טען כי מקור הכספים זהה, ולכן לא צריך להיות הבדל בטיפול. המדינה טענה כי הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה לא עוצב כפיצוי פרטני לניצולים, אלא כפיצוי קולקטיבי, ולכן לא ניתן להשוות בין שתי הקבוצות. בית המשפט הסכים עם עמדת המדינה ודחה את העתירה. היא קבעה כי הסדרי תשלום הפיצויים והזכאות להם שונים בין שתי הקבוצות, ולכל תכנית סט הטבות משלה. בית המשפט מצא כי קשה ליישב טענה של אפליה, שכן הסכם השילומים נבע מאירועים היסטוריים ואשכול החקיקה וההטבות לקורבנות הנאציזם מורכב מאוד. למרות שבית המשפט אהד את העותרת, הוא הגיע למסקנה כי אין באפשרותו לסייע לה מעבר למסגרת החוקית הקיימת. בפסק הדין הודגש כי על המדינה לשאוף ליצור תנאים קרובים והשוואתיים ככל האפשר לניצולי השואה המעטים שנותרו. בנוסף, הוצע כי נושאים מסוימים, כגון אשפוז ומבחן הכנסה, ייבחנו מחדש, אולי על ידי ועדת מעקב, וכי ניתן יהיה לפנות לממשלת גרמניה בנוגע למחלת האלצהיימר.