ע"א 25071-09-22

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו ויישומו של סעיף אופציה בהסכם בדבר שכירות נכס. הסעיף המדובר מעניק לדייר, צד ב', אפשרות פוטנציאלית להאריך את תקופת הזיכיון בתשע עשרה שנים נוספות מעבר לשלושים השנים הראשונות. על פי הסעיף, על צד ב' להודיע למי שאינו צד, המשיב, על רצונו להאריך את חוזה השכירות שנה אחת לפני תום תקופת הזיכיון הראשונה. המחלוקת המרכזית סובבת סביב השיטה והעיתוי של הודעה זו. בית המשפט מוצא כי לשון סעיף האופציה ברורה ומחייבת קבלה ברורה ומפורשת. המערערים לא חלקו על דרישת ההודעה אלא טענו כי היא יכולה להינתן במשתמע. עם זאת, בית המשפט מסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי ההודעה צריכה להינתן לפני תום תקופת השכירות וכי אין די בהודעה בעל פה או בהודעה בהתנהגות. המערערים לא מסרו הודעה ייעודית בכתב למשיב בדבר מימוש האופציה. זאת ועוד, בית המשפט תומך בקביעתו של בית משפט קמא כי המחלוקת המשפטית הממושכת בין הצדדים והתנהלות המערערים בתקופה זו לא הצביעה על קבלה או מימוש מובהקים של האופציה. קביעה זו נתמכת גם בכך שלפעילות המלון נגרמו הפסדים כספיים משמעותיים, ולכן לא סביר שהמערערים ירצו להאריך את חוזה השכירות. אשר להחלטות הפרוצדורליות, מסכים בית המשפט כי יש להותיר את המשפט במתכונת של הליך מהיר וכי התנהלות המערערים לאורך כל ההליך מצדיקה פסיקת הוצאות למשיב. לפיכך, הערעור נדחה, ויש לפנות את הנכס עד ליום 10.9.23. כן חויבו המערערים בהוצאות בסך 15,000 ₪.