ת"א 53477-08-15

תקציר

התובעים, בני זוג, טענו כי הנתבע, רופא הנשים שלהם, התרשל בביצוע בדיקת מי שפיר והביא למותו של עוברם. הם טענו כי מחט הדיקור בה השתמש הנאשם דקרה והרגה את העובר, וכי הנאשם לא קיבל את הסכמתו מדעת להליך. הנאשם הכחיש את הטענות וטען כי ביצע את ההליך כראוי ובהסכמה מתאימה. בית המשפט פסק לטובת הנאשם. בית המשפט קבע כי התובעים לא הוכיחו, בסטנדרט הנדרש, כי העובר מת כתוצאה מדקירה במחט. יתר על כן, גם אם הדבר הוכח, התובעים לא הוכיחו כי הנתבע ביצע את ההליך ברשלנות או חרג מהסטנדרט הרפואי המקובל. השופטת דחתה גם את טענת התובעים לרשלנות בניהול הרישומים של הנתבעת, וקבעה כי ליקויים כלשהם לא גרמו לנזק ראייתי. התובעים ביקשו גם להעביר את נטל ההוכחה לנתבע, דבר שבית המשפט סירב לעשות, שכן הם לא עמדו בתנאים הנדרשים בחוק. באשר לטענת ההסכמה מדעת, מצא בית המשפט כי גרסת התובעים לאירועים אינה אמינה. נקבע כי התובעים קיבלו הסברים מספקים על ההליך וסיכוניו, לרבות האפשרות להפלה, וחתמו על טופסי הסכמה בהתאם. עוד קבעה השופטת כי היקף הגילוי הנדרש אינו כולל את הסיכון הנדיר לדקירת העובר, וכי התובעים לא ביססו קשר סיבתי בין חוסר המידע הנטען לבין החלטתם לעבור את ההליך. לבסוף, בית המשפט לא מצא פגיעה באוטונומיה של האישה התובעת, בהתחשב בכך שקיבלה מידע מספיק כדי לקבל החלטה מושכלת. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, לאור התוצאה הטרגית של המקרה.