ע"א 325/65

תקציר

בית המשפט העליון אישר את החלטת ערכאה נמוכה יותר להעניק סעד הוגן לשוכרים שפיגרו בתשלום שכר הדירה שלהם, והתנה את הסעד בהתחייבות השוכרים לשלם למשכירם סכום מסוים כפיצוי על התנהלותם. הן השוכרים והן המשכיר ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי בנימוק שלא היה צריך להעניק לשוכרים סעד וכי היה צריך לפסוק לבעלת הבית פיצוי גבוה יותר. בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים וקבע כי החלטת הערכאה הנמוכה יותר מוצדקת. בית המשפט קבע כי שיקולים אובייקטיביים, ולא התרשמות סובייקטיבית מאופיו של הדייר, צריכים לקבוע האם הצדק מחייב שלילת סעד של דייר לפי סעיף 37 לחוק הגנת הדייר. בעוד שחציפות או אדישות של דייר עשויה להצביע על הפרת חוזה עתידית, היא אינה גורם מכריע. עוד קבע בית המשפט כי אין להתעלם מנזקיו של משכיר כאשר בית המשפט שולל ממנו את סעד הפינוי לו הוא זכאי על פי חוק. במקרה זה, הנזק של המשכיר כלל את אובדן ההזדמנות להשכיר את הדירה לדייר אחר ולגבות דמי מפתח, כיום פרקטיקה משפטית בעקבות שינויי חקיקה. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי להעניק סעד, בכפוף לפיצוי הדייר, הייתה הפעלה סבירה של שיקול דעתו בנסיבות העניין. השופטים זוסמן וויתקון הסכימו עם קביעה זו, והדגישו כי התנהלותו של השוכר, אף שאינה אידיאלית, אינה מצדיקה שלילת סעד, מה גם שניתן לפצות את המשכיר. גם השופט ויתקון הסכים.