ע"פ 1929/06

תקציר

בתיק משפטי מורכב הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את המערער באונס קטינה וגזר עליו 12 שנות מאסר בפועל ופיצוי כספי. למרות פסיקת הרוב שצידדה בהרשעה על סמך עדותו ומצבו הנפשי של המתלונן, אחד השופטים חלק על כך, בנימוק של סתירות בגרסת המתלונן והיעדר ראיות מאששות. המתלוננת, אז בת 13 בלבד, האשימה את המערער בתקיפות מיניות חוזרות ונשנות בין יוני 2001 ליוני 2003. בתחילה היא חשפה את האירועים באינטרנט ולאחר מכן בפני חברים ומדריכים, מחשש לחוסר אמון מצד אמה. על אף שבית משפט קמא מצא את עדותה אמינה, חוסר עקביות בדבריה ביחס לדפוס התקיפות והנסיבות הסובבות אותו העלה ספקות בדעת המיעוט. ההגנה טענה כי דפוס חייו של המערער, עם מערכות יחסים ורילוקיישן הרחק מהקיבוץ, סותר את ההאשמות. הם הצביעו על כשלים חקירתיים, כמו היעדר עדויות של עדים פוטנציאליים בקיבוץ, שהחלישו את תיק התביעה. בסופו של דבר, הערעור הציג חולשות פרוצדורליות וראייתיות, מה שגרם לשופטים להטיל ספק בכמות הראיות הנדרשת להרשעה. ערכאת הערעור, בששמה דגש על הספק הסביר ועל אופייה הבלתי מופרך של גרסת המערער, החליטה לזיכוי, תוך המחשת העיקרון לפיו ספק צריך להעדיף את הנאשם בהליך פלילי.