ת"א 41568-04-21

תקציר

לאחר בחינה מדוקדקת של טיעוני הצדדים והראיות שהוגשו, הגיע השופט למספר מסקנות. ראשית, התביעה לפיצוי מוסכם שנגבה מהנתבעים בגין הפרת הסכם שיתוף הפעולה נדחתה, שכן השופטת לא מצאה ראיות מספיקות לקיומו של הסכם כזה מלכתחילה. באשר לטענת התובעים כי שילמו יותר מדי עבור חלקם בחלקה, ציינה השופטת כי שני הצדדים לא הציגו ראיות משכנעות באשר לסכומים ששילמו. בעוד התובעים לא הביאו ראיות קונקרטיות לתשלומיהם, גם טענות הנתבעים בדבר תשלומיהם לא היו עקביות ולא נתמכו בתיעוד מלא. כתוצאה מכך, דחתה השופטת את תביעת התובעים להחזר תשלום היתר הנטען בסך 200,000 ₪. ביחס לחיוב בגין 22 מ"ר בשווי 124,473 שקל, לא קיבלה השופטת את טענת התובעים כי המגרש נרכש בחלקים שווים. ראיות שונות, לרבות תקשורת בין הצדדים, סתרו טענה זו. יתר על כן, עצם השוויון במחירי הרכישה לא הצביע על חלוקה שווה של המגרש, במיוחד לאור הבית הקיים באחד המגרשים. לפיכך דחתה השופטת את תביעת הפיצויים בגין 22 המטרים הרבועים. עם זאת, השופט קיבל חלקית את תביעת התובעים להחזר דמי השכירות. מהראיות עולה כי הנתבעים קיבלו דמי שכירות מבניין מגורים על המגרש בתקופה שבה לא נמכר. השופטת קבעה כי בהיעדר הסכם נוגד, זכאים התובעים לחלקם בדמי השכירות. מאחר שהנתבעים לא הביאו כל ראיה לגבי תקופת השכירות או סכומים, קיבלה השופטת את חישוב התובעים בסך 40,500 ₪ כחלקם המגיע להם מדמי השכירות והורתה לנתבעים 1 ו-2 לשלם סכום זה לתובעים. בנוסף, בשל התנהלות הצדדים לאורך התיק והתוצאות הסופיות של התביעות, קבעה השופטת כי על כל צד לשאת בהוצאות המשפט שלו. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים וסימן את סיום התיק.