ת"א 1464/86

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה שהגיש בנק דיסקונט נגד חמישה נתבעים, אשר העמידו אשראי שניתן לחברה בע"מ, לפירעון חוב שטרם נפרע. הנתבעים 2 ו-4 הגיעו לפשרה עם הבנק, ואילו בית המשפט הכריע בתביעת הבנק נגד יתר הנתבעים, יוסף גרינברג ובנימין קרמר. בית המשפט דחה את טענתו של גרינברג כי הפשרה של הבנק עם נתבעים 2 ו-4 זיכתה אותו מערבותו, שכן תנאיה המפורשים של הערבות קבעו אחרת. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענתו של קרמר כי הבנק הסכים בעל פה לפטור אותו מערבותו, וקבע כי הבנק היה מודע לפרישתו ועודד אותו להעמיד ביטחונות נוספים לחובות החברה. בית המשפט הדגיש כי דרישת הכתב בערבות היא פרוצדורלית וראייתית, וניתן לגבור עליה באמצעות עקרון תום הלב. גם טענותיו של גרינברג לרשלנות וחוסר תום לב כלפי הבנק נדחו, שכן חוב החברה לא גדל משמעותית לאחר פרישתו. כמו כן, קבע בית המשפט כי הבנק אינו מחויב לעדכן את הערבים באופן שוטף על מצב חשבונו של החייב העיקרי. לבסוף, קבע בית המשפט את שיעור הריבית החלה על יתרת החוב, תוך הסכמה עם פרשנות הבנק לתנאי החשבון. גרינברג חויב לשלם לבנק את סכום הקרן, הריבית וההוצאות המשפטיות.