ע"א 1229/97

תקציר

במקרה זה, חברת בנייה הפרה חוזה עם חברה שיווקית שהייתה אמורה לשווק באופן בלעדי דירות בפרויקט. למרות ההסכם, חברת הבנייה מכרה את הדירות באופן עצמאי ולא סיפקה את המסמכים הדרושים לחברה המשווקת, מה שגרם לזו לבטל את החוזה ולדרוש פיצויים. בתחילה הכיר בית המשפט המחוזי בהפרה אך פסק רק 20% מדמי השיווק הנתבעים כפיצוי, בנימוק שלא הוכחו די הצורך למאמצי חברת השיווק. עם זאת, בערעור קבע בית המשפט העליון כי יש להשיב את הנפגע למצב בו היה נמצא אילו כובד החוזה. בית המשפט מצא כי חברת הבנייה צפתה כי הפריצה תגרום לנזקים השווים לפחות מחצית מדמי השיווק. למרות הצעה שהתקבלה בסופו של דבר מחברת הבנייה לשיווק דירות נוספות, שהוגדרה כבלתי ספציפית ובלתי סבירה, קבע בית המשפט כי תגובת החברה המשווקת הייתה ראויה בהתחשב בנסיבות. בסופו של דבר, סכום הפיצוי הוגדל ל-100,000 דולר, תוך הכרה בהתעשרות הבלתי צודקת של חברת הבנייה מהפרת החוזה. דרישת חברת השיווק לביטחונות הייתה מוצדקת, תוך שלילת הפחתת הפיצויים בשל סירובה להצעה המעורפלת. ההחלטה התייחסה גם לציפייה של חברת הבנייה להימנע מדמי השיווק המוסכמים של 8% על ידי עקיפת החוזה. פסק דין מקיף זה ממחיש את הסתמכותו של בית המשפט על התחייבויות חוזיות, את צפיית הנזקים ואת התנהלותו הסבירה בהערכת תביעות נזק.