עמ"ת 54384-01-25

תקציר

השופטת, רות רונן, דנה תחילה בשלוש השאלות המרכזיות שיש לדון בהן בערעור בנוגע לבקשת המערער לשחרור בתנאים מגבילים. השאלה הראשונה, בדבר הסכמתו של המערער לקיומן של ראיות לכאורה, נחשבת משיקה לסוגיות העיקריות שעל הפרק. בית המשפט קובע כי הסכמתו המוקדמת של המערער למעצר והארכת מעצרו לאחר מכן מעידים על הודאתו בקיומן של ראיות לכאורה, חרף טענותיו לחפותו. השאלה השנייה נוגעת לשאלה האם חל כרסום בראיות כדי לשנות את הקביעה לכאורה. השופט מציין כי אף שבמהלך ההליך התגלו קשיים וסתירות מסוימים, אין בהם כדי להפוך על פיהם את המסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה הקושרות את המערער לאישומים נגדו. השופט מדגיש כי תפקידו של בית המשפט הדן בבקשת המעצר אינו להעריך את מהימנותם של עדים או להתעמק בנבכי הראיות, שזו סמכותו של בית המשפט הדן בהליך העיקרי. השאלה השלישית נוגעת לחלוף הזמן והשפעתו על ההחלטה בדבר המעצר. השופט מכיר בכך שאורכו של ההליך וסיום עדותה של המתלוננת הם גורמים שיש בהם כדי להצדיק בחינה מחודשת של מעצרו של המערער. עם זאת, היא מדגישה כי גם עם חלוף הזמן, חומרת העבירות המיוחסות למערער והראיות הקיימות לכאורה מצדיקות את המשך המעצר, אם כי עם אפשרות לבחון חלופות כגון פיקוח אלקטרוני. נדרש תסקיר של שירות המבחן כדי לבחון אפשרות זו לעומק, שלדברי השופט טרם הוכנה. לסיכום, השופטת רות רונן דוחה את הערעור, ומדגישה כי המערער יכול לשוב ולעתור לבית משפט קמא בבקשה לדיון מחודש במעצרו לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן. ההחלטה בבקשה פוטנציאלית זו תתקבל על פי שיקול דעתו של בית המשפט, בהתחשב במכלול הנסיבות הרלוונטיות, לרבות חלוף הזמן וסיום עדותו של המתלונן.