ע"א 4891/20

תקציר

פסק הדין עוסק בשאלה האם בית משפט בישראל מחויב לבצע בקשה משפטית מבית משפט זר. עניינו של המקרה בפרשנותו של סעיף 9(א) לחוק הסיוע המשפטי ובסמכותו של בית משפט השלום לעומת בית המשפט לחדלות פירעון. המערערים טענו כי היה על בית משפט קמא להעביר את העניין לבית משפט השלום, אך בית המשפט הדגיש כי לבית המשפט לחדלות פירעון סמכות לנהל סכסוכים בהם מעורב גוף חדל פירעון. בית המשפט דחה את טענת המערער בדבר חוסר סמכות, בקובעו כי לא ניתן להעלות הגנה כזו בפני ערכאת הערעור אם העניין כבר נדון בבית משפט קמא. הדיון התעמק גם בסוגיות של סודיות וחובות הכונס הרשמי, וכן בהשלכות של חוק הגנת הפרטיות על גילוי מידע. בית המשפט בחן את אופייה הרחב של בקשת המידע, הדגיש כי היא דומה ל"מסע דיג", וציין בעיות בכך שצו בית המשפט הקנדי היה במעמד צד אחד ולא עירב במקור את החברה בפירוק. בית המשפט קבע כי על בתי המשפט בישראל מוטלת החובה להפעיל שיקול דעת כאשר הם פונים לבקשות של ערכאות זרות, ולהבטיח כי החוק הישראלי נשמר ולא נפגעות זכויות מהותיות. בסופו של דבר דחה פסק הדין את הערעור, וקבע כי בקשת המערערת למתן צו גורף לקבלת מידע נעדרת הצדקה ועלולה לפגוע באינטרסים של צדדים שלישיים. משכך, חויבה המערערת לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין, כאשר תביעות נזיקין פוטנציאליות בגין עיכוב ביצוע שמורות להליכים עתידיים.