ע"א 533/89

תקציר

פסק הדין מתייחס למיסוי של שני בעלי חברות, זילברשטיין ומינץ, אשר משכו סכומי כסף גדולים מחברתם בשנים 1981 ו-1982. הכספים נמשכו כמזומן והושקעו במניות הבנקים, והניבו רווחים פטורים ממס העולים על עליית מדד המחירים לצרכן. פקיד השומה ראה במשיכות אלה הלוואה ללא ריבית, והטיל מס על הבעלים לפי פקודת מס הכנסה. הבעלים ערערו, אך בית המשפט המחוזי צידד בפקיד השומה. בית המשפט העליון, בפסק דין פה אחד שכתבה השופטת דורנר, פסק גם לטובת פקיד השומה. בית המשפט קבע, כי תכליתה של פקודת מס הכנסה היא למסות "הכנסה", לרבות הכנסה רעיונית, שמקורה במקורות עסקיים. בעוד שסעיף 3(ט)(1) לפקודה מתייחס באופן ספציפי להלוואות ללא ריבית, הוא מבהיר ולא קובע את חבות המס, הנובעת מסעיף 2. בית המשפט מצא כי משיכות הבעלים לא היו הלוואות פורמליות אלא הכנסה רעיונית חייבת במס, שכן הן נעשו על בסיס שליטת הבעלים בחברה. זאת ועוד, דחה בית המשפט את טענות הבעלים בדבר חישוב המס השגוי וסופיות השומה, שכן אלה לא הוכחו דיים. השופטת דורנר הציעה להחזיר את השומות של פקיד השומה ולהורות לבעלים לשלם הוצאות משפט.