ע"א 525/64

תקציר

המקרה שלפנינו הוא אירית פתח תקווה נגד אברהם פרידמן, שם עבד אצל המערערת, עירית פתח תקווה, כשמונה שנים כשרטט. פרידמן ביקש שוב ושוב קידום, אך סורב ללא הסבר. הוא הרגיש מופלה לרעה, התפטר ותבע פיצויי פיטורים. בית המשפט המחוזי פסק לטובתו של פרידמן, והוביל לערעור זה של אירית פתח תקווה. דעת הרוב של בית המשפט העליון, השופט ברנזון, אישרה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבעה כי מניעת קידומו השרירותית והבלתי מוסברת של המערער למשיב לאורך תקופה ממושכת מהווה הרעה חמורה בתנאי עבודתו ובמעמדו. זה נתפס כסוג של אפליה. כמו כן, חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, החלה במקרה זה, מזכה עובדים בפיצוי במקרה של הרעה כאמור. השופט ויתקון, בחוות דעת חולקת, טען כי אי קידומו של פרידמן אינו כשלעצמו הרעה בתנאי העבודה, שכן אין חובה על מעסיק לקדם עובדים. לטענת ויטקון, תקוותו של המשיב לקידום נכזבה, אך היא הייתה בדיוק זו – תקווה, לא זכות. לפיכך, היא הייתה מקבלת את הערעור. עם זאת, דעתה לא הכריעה, והחלטת הרוב דחתה את הערעור ואישרה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לטובת פרידמן.