ע"א 2981/92

תקציר

במקרה דנן בעסקה למגרש בקריית שמואל, התייחס בית המשפט העליון למחלוקת בין המערערים, שהיו בעלי הקרקע המקוריים, לבין המשיבה מס' 1 (החברה), אשר התקשרה בהסכם קומבינציה לפיתוח הקרקע בתמורה למתן דירות למערערים. ההסכם הראשוני כלל העברת 81% מהחלקה לחברה, תוך ייפוי כוח בלתי חוזר חתום על ידי המערערים. בהמשך לכך, הסכם שני כלל את ילדיהם וקבע כי דירות בנות ארבעה חדרים בשטח של 105 מ"ר יוקצו למערערים, תוך מתן אופציות לרכישת מניות נוספות. סיבוכים התעוררו כאשר התרחשו עיכובים בבנייה וחילוקי דעות גברו על מיסים והגדילו את גודל הדירות. המערערים סירבו לשלם את מס ערך מוסף (מע"מ), בטענה כי העיכוב בבנייה כרוך בפיצוי. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים הפרו את החוזה בכך שלא שילמו את המע"מ הנדרש ולא רשמו את החלקה; עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי החברה, ולא המערערים, חייבת במע"מ. בית המשפט הגיע למסקנה כי העיכוב במסירת הדירות והדרישות המותנות של החברה מהווים הפרה. בנוסף, המערערים היו זכאים לפיצוי מוסכם בגין האיחור, אך לא לתשלום נוסף עבור דירות גדולות יותר או השטח הנוסף, שכן לא ניתן בהסכם מפורש חיובים אלה. הערעור הוביל לביטול החלטת בית המשפט המחוזי, כאשר בית המשפט העליון פסק למערערים פיצויים והוצאות משפט בסך 25,000 דולר, תוך הדגשת חשיבות התנאים החוזיים הברורים והעמידה בהתחייבויות על פי החוק.