ת"א 2103/98

תקציר

מינהל מקרקעי ישראל וחברה קבלנית תבעו דיירים מוגנים בגין הסגת גבול לכאורה במקרקעין והפרת חוזה חכירה משנת 1964, וביקשו את פינויים. הנתבעים טענו כי רכשו את הזכויות בנכס, שכלל חצר גדולה ומבנים נוספים, וכי טענת התובעים אינה מבוססת על העובדות בפועל. בית המשפט מצא כי חוזה השכירות, למרות תנאיו, חל על הנכס כולו. בשל בסיסו הרשלני של החוזה והכלל המפרש אותו לטובת מי שאינו מנסח, התקבלה טענת הנתבעים. עם זאת, התובעים עדיין היו רשאים לפנות את הנתבעים על בסיס הבנייה הבלתי חוקית שלהם ללא היתר. למרות החזקתם הממושכת של הנתבעים בנכס, בית המשפט הורה על פינויים אך העניק להם סעד הוגן, בהתחשב בגילם ובנסיבות. הצדדים הגיעו לפשרה, בה הציעו לנתבעים דיור חלופי, אשר אושר על ידי בית המשפט כאיזון שיקולים ראוי. הנתבעים חויבו לשלם לתובעים הוצאות ושכר טרחת עורכי דין.