בר"ע 19913-11-16

תקציר

עניינו של המבקש בערעורו על החלטת ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) בדבר תקנה 15. בתחילה ערער המבקש על החלטת הוועדה מיום 11.11.2015 בטענה כי הוועדה לא שקלה כראוי את תקנה 15. בטרם הספיק הערעור להישמע בבית המשפט, הסכים המשיב, שזוהה כמוסד, ביום 18.10.2016, להחזיר את התיק לוועדה לעיון נוסף. לפיכך, ניתן פסק דין על הסכמה הדדית זו, שנחתם ביום 23.10.2016, מבלי להתייחס להשלכות העלות המבוקשות על ידי המבקש. המבקש, שקיבל את פסק הדין אך דרש הוצאות מהמשיב, טען כי הוא נאלץ לפתוח בהליכים משפטיים בשל התנהגותו המזלזלת של המשיב ורק לאחר שמיצה דרכים חלופיות. למרות זאת, החליט בית המשפט שלא להטיל הוצאות, שכן הסכמת המשיב לדיון חוזר בתיק ניתנה מוקדם ושללה את הצורך בדיון פורמלי. לאחר שבחן את בקשת המבקש לפסיקת הוצאות, קבע ערכאת הערעור כי לא נפלה טעות מהותית בהחלטה הקודמת שתצדיק התערבות, ואישר מחדש את העיקרון המשפטי הקבוע לפיו ערכאות ערעור מתערבות בפסיקת הוצאות רק בטעות משמעותית. כך, בהדגישו את תפקידה המובהק של הוועדה כגוף מעין שיפוטי נפרד, הדגיש בית המשפט כי לא ניתן לעקוף אותה בהסכמה של מוסד אחד. הבקשה להטלת הוצאות נדחתה בסופו של דבר, ואישרה כי אין צו להוצאות נוספות במקרה זה. ההחלטה התקבלה סופית ב-21 בנובמבר 2016 ונמסרה שלא בפניה לצדדים המעורבים.